לקום ולהריע לאופיר קריאף, הסמל הבלתי מעורער של בית”ר ירושלים בשנים האחרונות, שלפי דעתי יעזוב בקרוב את הקבוצה נוכח החלטה שקיבלו במועדון.
קריאף הוא אולי לא כוכב גדול ונוצץ למרחקים בסטייל של מלמיליאן או אוחנה, אבל הוא בהחלט בית”רי אותנטי ומקור להזדהות עבור האוהדים. בשנותיו הרבות במועדון תמיד נתן מעצמו והקריב למען המועדון שבו הוא משמש קפטן. הוא מופת להתנהגות ראויה, מקצוענות ללא לאות ודמות שמחזקת את הירושלמיות העסלית שהקבוצה מנסה להביא, בכך שהוא איש משפחה שטיפח קריירה מרשימה, שאמנם יוצאת כרגע ממסלולה, אבל עדיין הוא ייזכר כשחקן אהוב ונערץ.
אין לי ספק שקריאף ישוב וישתלב בתפקיד כלשהו במועדון בעתיד, אולי אפילו יוביל את בית”ר כמנהל מקצועי, כי אין ראוי ממנו.
לבית”ר יש זכות מלאה לבחור להיפרד מקריאף. בגילו – 33, הוא מיעט לשחק בזמן האחרון, ולכן לדעתי אלמוג כהן וברק יצחקי חושבים שיש מקום להיפרד ממנו. במועדון מקצועני עם שאיפות ללכת קדימה צריך לקחת החלטות, גם אם זה פחות נעים. קריאף, שכבר עבר הרבה בקריירה היפה שלו, יודע את זה. כמובן שהפרידה – הזמנית יש לקוות – ממנו, צריכה להיות בצורה מכובדת ומרשימה כיאה לסמל.
בנוגע למחליף שלו, נדב נידם, שמגיע מהצד האדום של העיר, נאחל לו קליטה מהירה והמון בהצלחה בבית”ר. קראתי ב”ירושלים אונליין” שנידם שר עם האוהדים האדומים “מי שקופץ שונא בית”ר”, אבל זה יורד בכביסה.
תוך כדי תנועה, כשהם בטמפרטורה גבוהה ובשביל להתחבר ליציעים, שחקנים נוטים להגיד דברים שאחר כך הם צריכים למחוק מההארד דיסק.
אז בהתחלה אולי יקללו את נידם ואולי יטקבקו נגדו, אבל אם הוא ייתן את הנשמה למען החולצה הצהובה ואין לי ספק שישכחו לו מהר מאוד את הפרק האדום, כי כך צריך להיות.
