ל בסיוון התשפ”ד
6.7.2024
כניסת השבת בירושלים: 19:12
יציאת השבת בירושלים: 20:30
פרשת השבוע: פרשת ”קרח”
פרשה העוסקת במה שמעסיק גם כיום את עם ישראל – המחלוקות על ההנהגה. הזמן והנסיבות שונים, אך ההוויה הבסיסית קיימת כאז כן עתה, אחרת לא תיווצר ההתנגדות.
בפרשה, קרח, נתן ואבירם יוצאים כנגד הנהגת משה ואהרן. קוראים תיגר על מנהיגותם של המנהיגים הקיימים, מתעמתים איתם ואומרים להם: "רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהוָֽה" (במדבר, טז', ג).
קרח מחשב שיקולים משפחתיים; מי נולד לפני מי, למי מגיע הכבוד להיות נשיא לפני מי ומשרטט מבנה ארגוני של סדר השלטון, לפי המתבקש לשיטתו. מסקנתו היא שלפי המיפוי והעץ המשפחתי שיצר, הוא זה האמור לקבל את משרת הנשיא. אלא שדבר אחד, הכי חשוב והכי נחרץ הוא לא לקח בחשבון – משה ואהרן לא נבחרו לתפקידיהם כי רצו בכך, לא הכתירו את עצמם להנהגה ולא הגיעו למקומם כדי לשלוט. הם נבחריו של אלוהים והוא זה שמינה אותם. הם לא נבחרו בפריימריז ולא ע"י בני אנוש. המינוי הוא אלוהי.
מה גרם לקרח ועדתו למרוד? אלו תכונות הקיימות בבני האדם באו לידי ביטוי? איך העזו לפתוח את הפה על משה ואהרן – עד שהאדמה פתחה את פיה ובלעה אותם?! רדיפה אחר הכבוד, התאווה והחמדנות המתחזקות ומעצבות את הסטטוס ואת האגו, בעוד ועוד חומרים המשביתים את החשיבה, את השכל הישר ואת ההיגיון. זאת אחת החולות הרעות שגרמו לקרח לאגד סביבו מאתיים וחמישים איש ולהתחיל להסית את עם ישראל, לדבר נגד משה, הפועל כביכול על דעת עצמו, עפ"י שיקולים אישיים ולא מכוח רצון האלוהים.
העילה האמיתית למחלוקת הייתה כאמור יוהרה וקנאה שקוננו בתוכו. נפשו הכואבת לא יודעת מנוח. צרות עיניו וקנאתו במשה מכאיבה ומשפיעה על הגוף, עוד בטרם הגעתה לתודעה. השעבוד אליה והדינמיקה הנוצרת מכוחה של זו, היא שבגדה בו. הלהט היוצא דופן לכבוד, לשליטה, להכרה ולזכייה בתשומת לב מרבית, לא הניחו לקרח. עבורו זה היה סוג של אסטרטגית הישרדות. תרופה נגד ייאוש ברגעי משבר, כשתחושת הזהות מתערערת.
רדיפה אחר כבוד, מימוש הרצון, עד כדי תאווה, למה שיש לאחרים וקנאה – אלו הרכיבים להרס, מוות, כיליון וחידלון. סיפור קרח ועדתו הוא סיפור מציאותי לחלוטין. האדם, הכבול בתכונות אלו, נמצא במרחב של מכשולים וכישלון ולא מסוגל, כקרח, להתגבר עליהם. זוהי מצוקתו של האדם, הקיימת מימי היות האדם ועד עצם היום הזה. מצוקה הקשורה לפגם המצוי בלב ליבה של ההוויה האנושית. קרח, כקנאים רבים, טעון בנוקשות ועקשנות, רואה במשה ואהרן זרים, בלתי נגישים ולא מתאימים לתפקידם.
הסיפור הטרגי של הפרשה, החטא ועונשו, שולח אותנו ברמזים, קטנים וגדולים, לעולם הפסיכולוגיה. לרצות להבין מאין צמחו שורשים עכורים אלה, המגואלים בכל כך הרבה רוע ושטנה. במשפט אחד או שניים: חרדת נטישה, מחסור באהבה ובחום בילדות. אלו ואחרים גורמים לטיפוח המחסור בבגרות. הקנאה, הניזונה מספקות, הופכת לטורפת. מזנקת ללא אזהרה וגורמת לאדם לפקפק בערכו ובקסמו. מפלצת ירוקת העין – כך כינה אותה וויליאם שייקספיר.
הסוף ידוע לכולנו: קרח ועדתו נענשו בעונש חריג:
"וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֨רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּֽתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָֽאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל־הָֽרְכֽוּשׁ׃ וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּֽאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל" (שם, לב-לג). תיאור זה מזכיר את פרשת דתן ואבירם: "וַֽאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה לְדָתָ֣ן וְלַֽאֲבִירָ֗ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָב֮ בֶּן־רְאוּבֵן֒ אֲשֶׁ֨ר פָּֽצְתָ֤ה הָאָ֨רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלָעֵ֥ם וְאֶת־בָּֽתֵּיהֶ֖ם וְאֶת־אָֽהֳלֵיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר בְּרַגְלֵיהֶ֔ם בְּקֶ֖רֶב כָּל־יִשְׂרָאֵֽל" (דברים, יא', ג).
כשמשה רואה ניצנים של אנשי דור המבול, פעם שנייה בהיסטוריה, הוא מבין כיצד הסחף הזה מתחיל לגייס עדה שלמה אל תוך עולם התוהו. אז הוא מבקש שיהיה סוג של "מבול", קטן בהיקפו, שימחה את היקום מתחת רגליהם של קבוצת אנשים מסוימת, למען יראו אחרים וילמדו לקח.
חז"ל מסבירים כי התורה מלמדת שבני קרח לא מתו. הם עמדו על פתח האדמה והרהרו בחזרתם בתשובה בעודם אומרים את המזמור "למנצח לבני קרח" (תהילים, מזמור מו). מזמור מרגש המשמיע מנגינת ביטחון בבורא עולם אל מול אפסותו של האדם, בעוד האדמה מזדעזעת תחת רגליהם. "הרפו ודעו כי אנוכי ה'" (שם, יא).
עלינו לדעת להרפות. להרפות מרדיפות שווא ומתככים, כדי להגיע להישגים מדומים – להרפות! פעולה משחררת המזכה את האדם בניצחון. מי שידע דווקא לכבד ולהוקיר. בכל הלב והכוונה – היו מפשוטי העם והארץ, בשוק, בקסבה ובסמטאות…
כל הכבוד
מילים: דן אלמגור
לחן: דובי זלצר
בקסבה בחצי היום
כשהשוק פתוח
הייתי ככה סתם הולך
והחזה מתוח
כולם אומרים איזה קנון
עובר בסמטאות
עושים שלום מכל חלון
כל הכבוד!
כולם היו יודעים אז טוב מאוד
למי למי – יש יותר כבוד
כולם היו יודעים אז טוב מאוד
למי למי, תמיד למי – יש יותר כבוד
וכשהקרב היה בוער
והכיתה לא זזה
המפקד היה אומר:
"אתה ראשון יא קזה!"
כולם ידעו שקזבלן
ראשון תמיד לצעוד
ומאחור הם צעקו:
"כל הכבוד!"
כולם היו יודעים אז טוב מאוד…
אחד הולך עם בחורה
ביפו בין ערביים
אם רק ארצה אצלי תהיה
ישר בין הידיים
אך לא אפריע לבחור
שלא יתחיל לרעוד
כי זה אצלי פשוט פרינציפ
לי יש כבוד!
כולם היו יודעים אז טוב מאוד…
אם בא שיכור לאיזה בר
אני אותו מרגיע
הוא עף אצלי מן השעון
ישר עד ג'בלייה
אבל אחר כך הוא חוזר
ובא קטן מאוד
מרים כוסית ועוד אומר:
"כל הכבוד!"
כולם היו יודעים אז טוב מאוד…
