כבר שלושה חודשים שבתוך מה שניתן לכנות "ישראל הלא רשמית" יודעים כולם על מותם של החטופים אלכס דנציג ז"ל ויגב בוכשטב ז"ל בעזה (הסרטון הקשה של חמאס: הרעב הכריע את החטוף יגב בוכשטב?). בעידן ערוצי הטלגרם קשה להימנע ממידע כגון זה, אבל אתמול הודיעה על כך גם ישראל הרשמית, בהודעה שכמובן חייבת גם באישור הרבנות מבחינות הלכות דתיות.
למעשה השורה התחתונה מסתמנת ומתבהרת זה תקופה: לממשלת ישראל כבר כמעט לא נותרו חטופים חיים להשיב הביתה. בדיווח העדכני נמסר על 46 חטופים שכבר אינם בחיים, ממידע שאושר רשמית. לפי הערכות לא רשמיות מספר החטופים והחטופות שנותרו בחיים בעזה נכון לחודש יולי 2024 אינו עולה על 25 נשים וגברים ביחד.
האם למעשה החטופים הופקרו? ואם כן, אז על ידי מי?
קשה לקבוע את התשובה לשאלות הללו באופן פסקני, זאת מפני שהאצבע המאשימה לא יכולה להיות רק לעבר ממשלת ישראל והעומד בראשה בנימין נתניהו, כפי שלרוב נוטים להאשימו בעיקר עיתונאים מאזורי החיוג של האופוזיציה בישראל.
יש לזכור תמיד – מאחורי הקואליציה בישראל עומדת החברה הישראלית שבחרה בה. זו איננה ממשלה שנפלה על ישראל ככה סתם מכוכב מאדים, זוהי ממשלה שנבחרה על ידי הציבור. פתקי ההצבעה של הציבור הם אלו שפסקו כי סמנים ימנים כגון איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ יהיו חלק משמעותי בממשלת ישראל, ושסמנים עוד יותר ימנים כמו אורית סטרוק יהיו אף הם חלק.
חלקים אחרים בחברה הישראלית, כמעט 20 מנדטים של המפלגות החרדיות, גם הם חלק מוביל בדמוגרפיה הישראלית, שממנה למעשה צמחה הממשלה הישראלית, שלא ביצעה עסקה להשבת החטופים והרכיבה מערכת שיקולים אחרת שלבסוף השאירה אותם בעזה אל מותם.
רוצים להאשים מישהו בהפקרת החטופים? התבוננו במציאות – זוהי החברה הישראלית, זוהי הדמוגרפיה, ספק אם במשאל עם יהיה בכלל רוב כלשהו בעד עסקה שתהיה כרוכה בתשלום מחיר גבוה.
כך למשל, כאשר נטלי צנגאוקר, אחותו של החטוף מתן צנגאוקר, ריססה על גשר המיתרים את הגרפיטי "די לטרפד", אל מי בעצם היתה הכוונה? האם התכוונה אל כמה שרים מקריים בממשלה, שהגיעו בטעות מהירח, אולי יש מאין משומקום והחליטו ככה סתם לטרפד? ובכן, מאחורי השרים האלו עומד ציבור ישראלי ששלח אותם להיות נציגיו בכנסת – אם למשפחת צנגאוקר יש רצון למחות על הפקרה, עליה לעשות זאת מול אותו הציבור שלמעשה חלק רחב ממנו מעדיף במודע שלא תקום עסקה.
נראה כי הלב נקרע לשניים בכל פעם שאנו מתבוננים בתמונתה של שירי ביבס החטופה, ובשני בניה הקטנים אריאל וכפיר ביבס, וכן נזכרים באבי המשפחה ירדן ביבס, שנמצא בשבי תחת המידע שנמסר לו מאנשי חמאס ולפיו אשתו ובניו נהרגו לכאורה בהפצצות צה"ל. סיפור היעלמותם של בני משפחה זו בשבי, ללא כל סימן או אות, ומנגד, גם ללא מידע על גופה חלילה, משאיר רק סימן שאלה ואי ידיעה. חור שחור.
סיפורם מזכיר מאוד את סיפורו של הנווט השבוע רון ארד. מי שהוחזק בידי ארגון אמל שבידיו נפל בשנת 1986, פשוט נעלם מעל פני האדמה. לציבוריות הישראלית היה אולי קל מדי ונוח מדי באיזשהו שלב להניח כי ארד נרצח על ידי שוביו, או פשוט מת בשבי, אך למעשה עד היום לא נמצאה גם גופתו. שוב, חור שחור.
האם בעוד כמה שנים ניזכר במבט לאחור גם בבני משפחת ביבס כמעין חידה היסטורית שכבר פחות מדממת ומכאיבה?
