רציתי לכתוב טור על עומר אצילי, שהוא יגיע לבית"ר ירושלים בערך כמו שגדי קינדה הגיע. להסתלבט על אוהדי בית"ר שחולמים בהקיציס, תקועים בעבר הרחוק, לא מחוברים לחשמל, חושבים שהטרנטה שלהם תעקוף את היגואר של יענקל'ה, מטושטשים. שרק בגללם אין פה בעל בית רציני שיחזיר את האימפריה, בגלל השטויות הילדותיות שלהם, לא רוצים ערבים ומוסלמים, הולכים אחרי בן גביר והקיצונים, כל הג'אז הזה. העורך הסכים, אבל אמר שאני צריך לציין שזו דעתי, אז הנה כתבתי.
ואז פתחתי אינטרנט וזה פתאום קפץ עליי. הסרטון משדה התעופה. שלוש בלילה, בין רביעי לחמישי, הצהובים חוזרים ממחנה אימונים ומשחקים נגד לך-קיבינמט. לאוהדים המתודלקים זה לא הפריע לארגן להם קבלת פנים כאילו אין מחר יום עבודה. בבת אחת הפך הטרמינל המנוכר ליציע המזרחי. שירים וריקודים, קפיצות ומזמורים. השחקנים הוציאו את האייפון ושמו בסטורי. וולקאם טו איזראל או ברוכים הבאים למזרח התיכון. אי אפשר היה שלא להתרגש.
האוהדים הצהובים הוכיחו שהם אמנם קיצוניים אבל האהבה שלהם לקבוצה אמיתית ומהלב. הדחיפה שהם נותנים לשחקנים, האנרגיות, האודרוב, אין דבר כזה בשום מקום אחר. מהבחינה הזאת הם הקהל מספר 1 ללא מתחרים, לאוהדים כאלה מגיעה אליפות.
מכבי חיפה ומכבי תל אביב עשירות יותר, הפועל ירושלים מסודרת ומתקדמת יותר, אבל לבית"ר ירושלים יש את הגב של האוהדים. הם אמיתיים, הם באים מתוך תשוקה, ויש להם רעב אינסופי. ממש מראה נהדר, כמו ששרו פעם במזרחי.
אלפים באימון הפתיחה של בית"ר ירושלים בבית וגן. צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים
המון זמן עבר מאז הילדות שלי בימק"א כשהתרגשתי מאורי ודני, מזרחי וחנן, יוסי חכם ז"ל וג'אנו שיבדל לחיים ארוכים, קירט ומיאלי. הקבוצה שברה ימינה אל הכהניסטים, נמאס לי ועברתי לתל אביב. אבל הסרטון הזה החזיר אחורנית לימים הנפלאים של ימק"א. הצבעים והניחוחות, המבצעים והניצחונות, הג'ננה וההתרגשות. היה בא לי לצעוק "אין גדולה כמו בית״ר" כמו במערכון של הגשש.
מאחל לאוהדים שהאימפריה באמת תחזור. שנזכה לראות את בית"ר רצה קדימה. בשביל זה הם יצטרכו להתקדם, להבין שחייבים להפסיק עם הגזענות, אבל בינתיים עד שזה יקרה, אפשר לתת להם מילה טובה על השואו בשדה התעופה. הכוריאוגרפיה, הביצוע, המעוף והתשוקה, על זה מגיע להם להיות על הפודיום ולקבל מדליה.
