בישראל דרוכים במתיחות רבה לקראת המתקפה הצפויה של איראן וחיזבאללה, מעין כוננות ספיגה שהוכרזה במדינה שעד לא מזמן התיימרה להיות הכוח הצבאי החזק והמרתיע ביותר באזורה, ובינתיים נותרת עסקת החטופים מאחור ונדמה כי הייאוש מהתנהלותה של ממשלת ישראל מגיע לשיא.
"צריך לומר בהגינות", מציין גורם בסביבת נציגי משפחות החטופים והחטופות, "אפשר להחזיר הביתה את מי ששרד, אבל הם כנראה לא יחזרו הביתה. לא שזה לא אפשרי, זה דווקא אפשרי, אבל ההתנהלות של בנימין נתניהו לא מאפרת את זה ולמעשה צריך להודיע למשפחות כי לאור החלטותיו של המדיניות והביטחוניות של נתניהו, אפסו הסיכויים להשבת קרוביהם בחיים".
נראה כי אכן ראש הממשלה בנימין נתניהו דוגל בתפיסה כי החטופים והחטופות בעזה הם נזק משני בקרב מול ארגון הטרור חמאס. מבלי לשפוט את התפיסה הזו, ניתן להתרשם כי חלק לא מבוטל מהציבור בישראל תומך בה, ושם את מה שמכונה הניצחון המוחלט, מעל נושא השבת החטופים הביתה.
זהו בעצם ההבדל בין תמיכה בעסקה במחירים גבוהים מאוד, לבין עולם בו החטופים נותרים בשבי ומתים שם. מובן כי לעסקה במחיר גבוה מאוד – גם של שחרור רוצחים מהכלא והשארת מנהיגות חמאס בחלקים של עזה – אין את טעמו של ניצחון מוחלט – ואת זה כנראה רוב הציבור בישראל לא מוכן לאפשר. אחרת, מיליונים היו מפגינים ברחובות.
נתניהו בחושיו החדים כנראה מזהה כי זהו כיוון הרוח הכללי בחברה הישראלית, על אף המוחים למען השבת החטופות וסיפורי הזוועות מהשבי. אחרת, גם במחיר של הפלת ממשלתו על ידי השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ, היה בכל מקרה מבצע עסקה – אם היה מאמין שהיא תואמת את רצונו של רוב הציבור בישראל.
כך או אחרת, בשלב זה, לפי הערכות שונות, רוב החטופים והחטופות כבר לא שרדו בשבי ומתו לאורך התקופה. עם הזמן ניתן להעריך כי העשרות הבודדות והספורות ביותר ששרדו – ימותו אף הן. אלא שהציבור בישראל אולי מספר לעצמו שהוא בעד השבתם הביתה, אך בפועל מתנגד לתת מחיר גבוה בעבור זאת.
