ממשלת ישראל ובראשה בנימין נתניהו הודיעה כבר מספר פעמים כי לא תסכים לעסקה שהיא מגדירה כתבוסתנית למען השבת החטופים והחטופות מעזה, כולל בירור גורלם של מי שבכלל אבדו עקבותיהם, מה שמביא רבים בארץ אולי להדחקה מסוימת של הנושא.
אלא שמאחורי כל כותרת על "כמה וכמה רון ארדים", מסתתרת מציאות ממשית, ולא רק כותרת במילים, וכך למשל, בתאריך החמישי לאוגוסט יצוין יום הולדתו החמישי של הילד החטוף אריאל ביבס.
קרובי משפחתם של בני משפחת ביבס שנחטפו מקיבוץ ניר עוז במתקפת השבעה באוקטובר, מפרסמים השבוע סרטון קשה וכואב לרגל ציון יום הולדת 5 לאריאל ביבס, ב-5 לאוגוסט, במה שמרגיש כמו סטירה מצלצלת ואולי חומר נוקב למחשבה: השארת חטופים בשבי מסתמנת כאופציה בלתי אנושית, שעל אף היותה כזו – ממשלת ישראל, בתמיכת חלק מהציבור, דווקא כן בחרה בה.
כך קורה שימי הולדת של חטופים מצוינים בשבי. אריאל ביבס בן 5 עתה, אך האם יצוין גם בעוד שנה יום הולדתו השישי מבלי לדעת מה עלה בגורלו? השביעי? השמיני? הנווט השבוי רון ארד, ובכן, כבר בן 66, מבלי שגורלו ידוע לאיש. כמובן, לרבים נוח יותר להניח כי החטופים אינם בין החיים, אך גם הנחה נוחה שכזאת, איננה פוטרת מבירור יסודי של מה שעלה בגורלם.
נדמה כי בשם ניצחון על חמאס, החליטה ישראל הרשמית שלא לבצע עסקה שמשמעותה הפסקת הלחימה עוד לפני שניצחון זה הושג לכאורה. לכן, השבתם של החטופים והחטופות נמצא למעשה בדירוג משני בסדר העדיפויות של המדינה, שלא מוכנה לבצע כל עסקה שתותיר טעם של הפסד בלחימה.
ייתכן כי בטווח הזמן הנוכחי מדובר בגישה שמתקבלת על הדעת בעיני רבים, שכן הסחות הדעת הן רבות וישראל ניצבת עתה בפני מלחמה אזורית כוללת מול כוחות חיזבאללה ואיראן. אלא שלטווח הארוך עלולה השארת החטופים והחטופות מאחור לפורר לחלוטין את החברה הישראלית, שמוכיחה כי בעתות מצוקה היא מגלה סולידריות גבולית בלבד, ויש מחירים שאין הקולקטיב מוכן לשלם.
**********************************
הערכה קודרת על החטופים בעזה:
"להודיע למשפחות שאפסו הסיכויים"
