יג באב התשפ”ד
17.8.2024
כניסת השבת בירושלים: 18:45
יציאת השבת בירושלים: 20:00
פרשת השבוע: פרשת ”ואתחנן”
"כג וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר. כד אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה–אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. כה אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן" (דברים, ג', כג-כה).
רש"י מפרש כי שורש המילה 'תחנונים' הוא חינם. משה התפלל לבורא עולם והתחנן שגם אם הוא (משה) אינו ראוי לכך, בבקשה, להעניק לו מתנת חינם ולאפשר לו להיכנס לארץ. בתחילת דרכו ניסה לוותר על תפקידו כמנהיג העם, להתחמק ולנמק, ולא ידע כי יחלפו ארבעים שנים למנהיגותו ויאלץ להתחנן להישאר המנהיג ולהיכנס לארץ.
משה, שהסביר לעם חזור והסבר מהו היעד, מהי התכלית ובאיזה נתיב ילך ולאן יגיע, מקבל מכתב המודיע לו על פיטוריו. מי שהיה גדול מורי ההלכה של הדור, שעשה מאמץ עילאי להנהיג ולהדריך עם שלם, מתוך תחושת חובה אלוהית, נקרא לשימוע. הוא, שהיה שליח האל והשתדל לגדול לתוך תפקידו המאתגר, נקרא לעלות לראש הפסגה ולצפות מרחוק, כמו ממעוף הציפור, על הארץ אליה הוביל. הוא מתפרק מתפקידו ומפקדו מודיע לו – תם ונשלם. מכאן ממשיך מנהיג אחר ועליו להכשירו, לבצע אתו "חפיפה":
"וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ: כִּי-הוּא יַעֲבֹר, לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (שם, ג', כח).
מדוע מנהיגים נלחמים להישאר בתפקידם? מדוע נשיאים, ראשי ממשלה, מחנכים, מנהלים, ראשי צבא, נאבקים להמשיך לקחת או לא לקחת אחריות על מעשיהם? מה הסוד, הפשט והדרוש להמשיך עם הכיתה, הפלוגה, הקבוצה, העם והתפקיד? האם הקשיים והאתגרים, התלונות, הצרות, הבעיות והדילמות, לא גרמו להם לחשוב: די, מספיק! נמאס לי, נשבר לי, מה לי ולזה? שמישהו אחר ימשיך!!
ואכן יש כאלו שיאמרו כך ויפרשו מתפקידם. אך יש אחרים, ובהם המוכרים לנו ביותר, שמסיבות שונות ירצו להמשיך. משה רבנו, שלא נס לחו, אומנם הגיע לגיל מאה ועשרים, והוא אחרי מסע ארוך ומפרך בן ארבעים שנה, ויש מצב כי מכיר כבר כל אחד מבני ישראל. ואולי לא רק הרצון להיכנס לארץ וליישב את השבטים במקום בו יראה לו אלוהים, אלא גם החשש שאחריו יבוא ההרס למה שבנה עד כה. הדאגה שמא מה שנבנה באופיו וביסודותיו של העם, במהרה יתפוגג.
משה מעוניין להשאיר עם חזק, איתן, בעל מורשת הכוללת חוקים, מצוות וכללים ברורים. הוא לא בטוח שכניעתו לוויתור תשמר את רצונותיו ושאיפותיו. משה אינו מתחנן להישאר בתפקידו ולהיכנס לארץ ממניעים אישיים. הוא חושב רק על טובת העם. מוכרים לנו מנהיגים המונעים מאינטרסים אישיים-פוליטיים, הגורמים להם להתעלם מזכויותיהם ומרגשותיהם של המונהגים. יש ביניהם המפגינים חוסר סובלנות, התנהגות נצלנית, תוקפנות וגם אדישות לצרכיו של המונהג.
משה, כמנהיג המעצב דור שלם, פועל להשגת מטרותיו באמצעות שימוש בעולם ערכים המזוהה היטב. הוא, המאמין שהעולם פועל על פי צו ערכי ברור וידוע, אותו נתן האל, ולא פסק בכל שנות מנהיגותו לשפר את העם באמצעות הדגשת ערכים אלו. לפיכך, בסוף דרכו, משה איננו רק מתחנן לפני האלוהים להמשיך לעצב ולייצב את העם, אלא מתחנן גם בפני העם לשמור את עשרת הדברות. הוא מזכיר לעם את מעמד הר סיני, על כל הקדושה, המסתורין והיראה שאפף את המעמד:
"יב וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל. יג וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת-בְּרִיתוֹ, אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת–עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים; וַיִּכְתְּבֵם, עַל-שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים" (שם, ד', יב-יג).
עשרת הדברות הן המסד הבלתי מעורער של המוסר והמשפט, אותם רוצה משה לצרוב בנפשו של כל אחד מבני ישראל. הוא חוזר על כל דיבר, מפרש ומבאר את ייחודו ומעלתו, על-פי סדרן הפנימי בלוחות הברית. זוהי צוואתו האחרונה של משה – קיימו את האוסף הממצה של הציוויים הדתיים. ישמו את הרעיונות הממוקדים. זאת הבקשה והתחינה של משה בערוב ימיו, אל הדור הצעיר, החדש, זה העומד להיכנס לארץ ישראל.
בתהליך הפרידה העצובה ממשה, נכתבו שפע מילים להאדרת דמותו ותכונותיו הסגוליות, שלא התגלו באף מנהיג שבא אחריו.
ישמח משה
מילים: מסורתי
לחן: לא ידוע
ישמח משה
ישמח משה
ישמח משה במתנת חלקו
במתנת חלקו
במתנת חלקו
ומה קראת לו
ומה קראת לו?
עבד נאמן קראת לו
קראת לו קראת לו
ישמח משה
ישמח משה
ישמח משה במתנת חלקו
במתנת חלקו
במתנת חלקו
ומה נתת לו
ומה נתת לו?
כתר בראשו נתת לו
נתת לו
נתת לו
ישמח משה…
