קצב האירועים שכולנו עדים להם בעשרת החודשים האחרונים, מערער את כולנו. אם לא היה לנו די בזוועות שחווינו בשבעה באוקטובר, אם חשבנו שגלגל המוות יעצור בנקודה כלשהי, וייתן לאזרחי ישראל אפשרות מסוימת לפסק זמן, להתכנסות פנימית, להתייחדות עם הנרצחים, הנופלים והחטופים, טעינו.
מעל כל הזוועות שמרחפות מידי יום על ראשינו, וכמן מטפורה עגומה למצבנו, הולכים ונסגרים עלינו השמיים. בזו אחר זו, מודיעות חברות התעופה בעולם על ביטול טיסותיהן לארץ, עוד ועוד ישראלים שרצו לצאת לחו”ל ולנשום ייאלצו בחגים הקרובים להישאר בארץ.
קל מאוד להתייאש בימים טרופים אלה, לא קשה למצוא סיבות להיות מדוכדכים. אנשים משתבללים, מתכנסים להם בתוך ביתם, בקרב בני משפחתם הקרובה וכבר אין להם מה לומר. קשה להביע אפילו תקווה לעתיד לבוא.
אבא שלי ז”ל היה אומר במצבים כאלה (מלחמת חרבות ברזל דיכאה את רוחו ונפשו), ‘לאן תלך ולאן תפן, בורא פרי הגפן?”, וזאת בדיוק הכותרת של ימינו אנו. אז יש הנאחזים בספר תהילים ומרבים בקריאה, ובינם לבינם, הם מבכים את אי הגעתו של המשיח בתשעה באב.
אני קורא אותם ומתקשה לקבל את יגונם. כנראה שהם עדיין לא שמעו על ואת שירו המיתולוגי והאלמותי של הגאון שלום חנוך, מילים שלו, ‘מחכים למשיח’ (אותו אני שומע ממש עכשיו ברקע, איזה מילים מופלאות), שיר שנכתב בשנת 1985 וכמה הוא רלוונטי היום כשבכנסת ישראל יושבים משיחי השקר בני זמנינו, אלה שהופכים למשיחיים ומקצינים מידי יום, מבעירים את אסמינו, תוקעים מקלות בגלגלים, וחושבים שזה בסדר, שהם סך הכל רוצים לעזור לבני עמנו, אז זהו, שלא.
אני מוכן לקבל משיח אורגינל, מהניילונים, עם אחריות יבואן רשמי, אבל ממש לא מוכן לקבל חיקויים עלובים, שעושים זאת אך ורק מאינטרס פוליטי, כזה שגם מוסיף וגורם לנו נזק אדיר, לא רק בבית שלנו, אלא בעולם כולו.
רוחות רעות מנשבות גם מכיוונה של ידידתנו ובת בריתנו הגדולה, ארה”ב. הבחירות ההולכות וקרבות לנשיאות ארה”ב, מביאות עלינו שתי אופציות. האחת, מוכרת וחביבה על ישראלים רבים בארץ ובעולם, (בארה”ב ישנם עדיין 30 אחוזים המצביעים לרפובליקנים), אוהד ישראל גדול בשם דונלד טראמפ.
ומנגד, קמלה האריס, סגנית הנשיא, שמראה סימנים שהיא מנסה להתקרב לצד הפרוגרסיבי של מפלגתה, שלא לומר שהיא חלק ממנו, בשילוב זרועות עם האסלאמיסטים תומכי אש”פ החיים בארה”ב, ועם הקמפוסים שאוטוטו נפתחים לשנת לימודים חדשה ולתוך טקס חילופי הנשיאים, ימררו את חייה בחודשיים וחצי הקרובים עד לבחירות, ואם תיבחר, הם יעשו זאת אף ביתר שאת.
בין היתר יעצימו את דרישתם להטיל אמברגו נשק על ישראל, שזה פחות או יותר, ובשל תלותנו הרבה בארה”ב, מכה הרסנית אנושה לכוח הצבאי שלנו. כבר לא מדובר כאן בדיבורי סרק, זה כבר קורה. האריס, שהיא למעשה בשר מבשרם של הפרוגרס, כבר חשה את הרוח הנושבת קרירה, היא בוררת היטב את מילותיה, ובהיבחרה היא תחוש משוחררת להזדהות איתם על מלא.
אמנם ארה”ב היא בעלת אינטרס מן המעלה הראשונה לשמור על (כמעט ורציתי לכתוב נתניהו מאוחדת), אבל תחת שלטונה של האריס, ישראל עלולה להיראות כמו הצל של עצמה. אמנם, אמרו את אותם הדברים גם על ג’ו ביידן, ישנם כאלה שעדיין לבושתם, אומרים זאת, אבל אין להשוות בין השניים, בין הרקורד שלהם בעיקר. ביידן ציוני נלהב, לא פחות מכך, שפה ושם אומנם התפלק לו, הוכיח ומוכיח בימים אלה את אהבתו לישראל, ואני מדגיש לישראל ולא לנתניהו אותו הוא מתעב.
האריס, הצעירה יחסית, קצת פחות מעשר שנים בפוליטיקה גופא, אומנם גינתה את האנטישמיות, אספה כספים לקק”ל, לטובת נטיעות ובנאומה הראשון ב-2017 בפני באיי אייפא”ק (כמה אובייס), הבטיחה לערוב לקיומה של מדינת ישראל, אבל ככל שהתקדמה בפוליטיקה הפנימית, היא נטתה לטובת הפרוגרסיביים וכנראה שזאת רק ההתחלה.
ואי אפשר לסיים בלי החטופים. גופותיהם של שישה מהם, הובאו היום לארץ בעוד מבצע הרואי. אחד מהם, אברהם מונדר בן ה-80, שרד לכאורה ועל פי הפרסומים את כל עשרת חודשי השבי, ונרצח זמן קצר לפני הגעתם של חיילינו האמיצים מכוחות החילוץ. ששת החטופים הללו, כמו זכרם של כל החטופים שנרצחו בשבי, ייחרט לנצח, על ידיהם של מנהיגינו, שלא השכילו להחזירם קודם לכן, ויתרה מכך, קרוב לשנה מתחילת המלחמה, איש מהם אפילו לא העלה על דעתו להתפטר. בושה וחרפה.
