מה בעצם מבטאת קריאת התיגר שקמה מקרב חלקים בציבור הישראלי כנגד ממשלת ישראל בסוגיית טקס הזיכרון לאירועי השבעה באוקטובר?
בימים אלו שבהם, לפחות עד כה, לא מושגת פשרה בין מארגני שני הטקסים, צועדת מדינת ישראל לקראת שני טקסי זיכרון שמתמודדים זה מול זה על לב הציבור, יוקרה, תמיכת העם וגיוס משתתפים מקרב אמני ישראל. לפי שעה הטקס הממלכתי בהובלת השרה מירי רגב, שמונתה מטעם ממשלת ישראל, נוחל השפלות בזו אחר זו, כשאמנים רבים מסרבים ליטול בו חלק. מנגד, הטקס האלטרנטיבי, הולך וצומח, ונדמה כי כבר איננו אלטרנטיבי, אלא טקס ראשי.
נדמה כי תהיה זו טעות לתפוס את האירוע כולו כמקרה מיקרו: אין מדובר פה רק בעניינם של הגורמים שיפיקו את טקס הזיכרון לאירועי השבעה באוקטובר, לא כל מהות הנושא היא הטעם לפגם שבו ממשלה שכיהנה בעת האסון הנורא, היא גם הממשלה שתארגן את הטקס. זהו המיקרו בלבד.
אפשר כמובן להבין את משפחות הנופלים, ההרוגים והחטופים שחלקן אינן מעוניינות לשתף פעולה עם הממשלה ברקע אי לקיחת האחריות מצדה, וכך גם לגבי האמנים שמסרבים לחבור לאירוע הממלכתי – אך נדמה כי מאחורי הטקס האלטרנטיבי עומדת כמיהה חברתית גדולה הרבה יותר: כמיהה למדינה אחרת, מדינה אלטרנטיבית.
במדינה האלטרנטיבית המדומיינת הזו יש ראש ממשלה אחר, יש שרים מתפקדים, יש משרדי ממשלה מצומצמים, יש השקעת כספים באינטרסים של הציבור ופחות בג’ובים של מקורבים, יש חינוך פלורליסטי, נגיעה בדת אך לא הדתה, ויש כנראה גם גיוס באופן שוויוני לצה”ל – או שכולם יתגייסו או שכל מי שרוצה פשוט יהיה פטור.
זה נשמע כמו מדינה לא מקורית במיוחד, יש שכמותה באירופה, סקנדינביה, אולי גם באזורים שונים של ארה”ב – נשמע כמו מדינת ישראל אלטרנטיבית שיש מי שהיו רוצים לחיות בה.
יש רק בעיה אחת כדי שהמדינה הזו תקום: אין לה רוב בישראל, הדמוגרפיה בישראל הולכת נגדה.
הכמיהה למדינה אלטרנטיבית, שאולי מסתתרת מאחורי הפקת הטקס האלטרנטיבי, היא לא יותר מהתנגדותו של מיעוט דמוגרפי ישראלי שהולך ונעלם.
