ההודעות הרשמיות הבוקר, יום ראשון, בדבר מותם של שישה חטופים נוספים בעזה, ובהם – הרש גולדברג פולין ז”ל, כרמל גת ז”ל, עדן ירושלמי ז”ל, אלמוג סרוסי ז”ל, אלכס לובנוב ז”ל ואורי דנינו ז”ל, מוצא רבים מהישראלים בתחושת חוסר אונים ומנגד זעם, שעה שמאבק שמתנהל כ-11 חודשים, שוב מסתיים בהחזרת גופות.
רק לפני כמה חודשים פורסם בישראל סרטון של החטוף המנוח הרש גולדברג פולין ז”ל, שקרא וביקש לעשות כל מאמץ ומהלך על מנת להשיבו לחיק משפחות ולביתו. נדמה כי הדברים נפלו על אוזניים ערלות, או לכל הפחות כאלו שמעדיפות לשמור על ציר פילדפי תחת שליטה ישראלית.
חשוב להדגיש – לא הכרח מדובר כאן בימין או שמאל, אלא בסיבה ובתוצאה – כשם שיש מי שקושר את ביצוע עסקת שליט במותם של רבים, כך יש לקשור את השיקולים שלא לבצע עסקה, בעובדה כי החטופים הושארו מאחור אל מותם. יש להתבונן בסיבות ובהשלכות באומץ.
היום, ראשון, אחר הצהריים, מתוכננת מחאה בירושלים, מול משרד הביטחון, שעה שחלק ממשפחות החטופים ישמיעו זעקתן, בניסיון קלוש נוסף להציל את קרוביהן, שנדמה כי גם לגביהם מתנהלת הספירה לאחור לקראת המוות. “מותם של החטופים בשבי, זה דבר ללא מחילה”, אומר גורם בקרב המשפחות, “זה פשוט מסר ברור שאין פה באמת חברה, אין עם, יש פשוט סדר עדיפויות ביטחוני שנמצא מעל כל בני האדם, וגם לגבי סדר עדיפויות הזה אין בכלל קונצנזוס, אבל כך הוכרע מותם של אנשים חיים”.
בתוך כך הודיע אתמול, מוצ”ש, מטה משפחות החטופים כי “האדמה תרעד החל מיום ראשון”, וכן כי “נחצה הקו האדום”. אלא שמנגד, נדמה כי הצהרות, גדולות ככל שיהיו, אינן עומדות בהכרח בקנה אחד עם המתרחש בישראל בפועל. החברה הישראלית לא תמכה באופן מוחלט בשחרור החטופים תמורת תשלום מחירים גבוהים, אלא רק בעסקאות נוחות למדי, שלא היה להן סיכוי ריאלי לעבור. אחרים בישראל, שדווקא היו חלק מהמאבק, נותרים עתה מובסים, ללא האנשים שמצאו את מותם בשבי, מותשים מהתקופה המתסכלת והקשה.
