מאחורי כל החלטה שמקבל בימים אלה קבינט הממשלה בישראל, יש לא רק כותרות בכלי התקשורת ולא רק הררי מילים, ישנם גם אנשים, בשר ודם, שגורלם בשבי בעזה נחרץ עתה לחיים או למוות.
קל אולי להעלות טיעונים תיאורטיים למען האינטרס הלאומי על חשבון האדם הפרטי, סוגיות כגון האם להיכנע או לא לדרישות החמאס בשם החוסן הישראלי, אך לבסוף שישה אנשים בעולם מצאו את מותם, שישה חטופים ישראלים בשבי בעזה לעולם לא ישובו.
האם גם עתה החטופים האחרונים ששרדו, הם מבחינת ישראל אנשים חיים-מתים?
האם הישרדותם בשנה האחרונה ומאבקם להישאר בחיים יתגלו בקרוב כלא יותר מאשר הארכת הסבל?
עדן ירושלמי ז”ל, הרגעים שלפני החטיפה. מטה משפחות החטופים
במקרה הזה חלקם של החטופים אף הוזכרו בטיוטת מסמך ההבנות כמי שהיו אמורים לשוב הביתה במסגרת עסקה – עד כמה אכזרי גורלו של הפרט כשהוא זקוק לאישורו של הקולקטיב.
אין בטענות אלו כדי להאשים בהכרח את ממשלת ישראל, איש לפי הבנתו והשקפתו, אך יש לפקוח עיניים ולהתבונן באומץ במחיר של אי השבת החטופים. על כל מתנגדי העסקה להביט בסרטון הזה באומץ וביושר מבלי להתחמק, זאת מפני שההחלטות לסרב לעסקת חטופים אינן רק תיאורטיות, ואינן רק אירוע במגרש הפוליטי או המדיני, הן אירוע ממשי שגוזר על אדם חי – מוות.
שישה חטופים שיכלו לחיות, כבר אינם בין החיים: הרש גולדברג-פולין ז”ל, אורי דנינו ז”ל, עדן ירושלמי ז”ל, אלכס לובנוב ז”ל, אלמוג סרוסי ז”ל וכרמל גת ז”ל –
הערב, יום שני, מפרסם חמאס סרטון בו נצפית עדן ירושלמי ז”ל בימיה בשבי, מבקשת בכל לשון של בקשה את עזרתה ואחריותה של מדינת ישראל:
במרבית אמצעי התקשורת בישראל נהוג שלא לפרסם סרטונים כגון אלו, שנחשבים במידה רבה של צדק לטרור פסיכולוגי של חמאס. מנגד, הגם שמדובר בטרור פסיכולוגי מבחינת חמאס, מובן כי הדברים מבהירים את נקודת הקושי של החטופים הישראלים ואת האינטרס מבחינתם לגעת בלבו של הציבור בישראל.
טרור פסיכולוגי, אין פירושו שלא מדובר במציאות ממשית, שאין להכחיש אותה ואין לברוח ממנה. אחרת, כיצד מדינה שתעדיף לעצום עיניה מול מראות החטופים בשבי, יכולה בכלל לקבל החלטה אם להשיבם או לא?
ככל שתכחיש את המציאות, כך תהיה קהת חושים יותר. ככל שתמחק מנגד עיניה את הפרט, כך תבטל אותו בקלות בשם הכלל.
ובכן – כך נראה הפרט בימיו האחרונים, החטופים שנשארו מאחור, שעה שישראל נמנעה משיקוליה השונים מלהשיב אותם.
