העיוורון הבלתי נסבל של המשמעות בקבלת ההחלטות:
כיצד נראים עתה בדיעבד 11 חודשים בשבי בעזה, הישרדות בתנאים בלתי אפשריים, רעב, צמא, השפלות – אונס ואלימות בחלק מהמקרים – ובסופו של דבר סיום טראגי עם ירי מטווח אפס ומוות מיידי?
האם המדיניות של מדינת ישראל בחודשים האחרונים מבהירה למעשה כי לחטופות ולחטופים היה עדיף מבחינתם למות כבר אז בשבעה באוקטובר בביתם בעוטף עזה או במיגונית בסמוך למסיבת נובה ברעים? מה בעצם הערך בלשרוד, אם המדינה לא משיבה אותם?
נניח למשל ששישה החטופים שנרצחו בימים האחרונים היו שורדים איכשהו גם את האירוע הזה ונותרים בחיים – איזו משמעות, אם בכלל, היתה לכך? הם היו נותרים זמן נוסף באותם ייסורי ועינויי שבי, עד לרגע אחר שבו כנראה היו מוצאים את מותם. אם מדינת ישראל לא מתכוונת לקבל החלטה שמשמעותה אפילו "התקפלות" במחיר כבד מול חמאס – הרי אין כל ערך להישרדותו של חטוף בשבי, אלא ערך שלילי בלבד של הארכת הייסורים. חובת המדינה והציבור להבין ולהפנים את הגזירה הזו, את מידת אכזריותה, בכל דיון.
מה הטעם בשנה נוספת של חיים – אם סופה במוות לאחר כל חודשי הייסורים הללו?
יש להבין כי במקרה שעמו מתמודדת מדינת ישראל כיום נדרסים בני אדם כפרטים, כיחידים ויחידות, כבודדים ובודדות – למען ביטחון הקולקטיב.
ימים ושנים יגידו אם מותם של החטופים באופן בו הושארו מאחור לטובת שיקולים אחרים של ביטחון מדינת ישראל, לא פרם למעשה באופן מוחלט את הסולידריות של החברה הישראלית, שאולי תתפרק מהיותה חברה ותהפוך לאוסף של בודדים, או לכל היותר קבוצות, שבטים.
חשבו למשל על ירדן ביבס, מי שמוחזק גם עתה בשבי בעזה בידי חמאס, לאחר שהתבשר על ידי המרצחים המנוולים כי שני בניו ואשתו נהרגו לכאורה. הוא עובר שם משא ייסורים פיזי ונפשי שאין לתאר אותו בשום ממד אנושי, וכל זה עבור מה? עבור בור בלתי תחתית של שהות בשבי בעינויים וייסורים שסופו לא יוכל להיות בשיבה הביתה, אלא במוות בלבד.
חישבו על רון ארד ועל השנים שעבר בשבי עד שנעלם. עד כמה הן למעשה היו שנות חיים מיותרות, שעה שגורלו נחרץ לא לשוב הביתה לעולם.
