האם החטופים בשבי חמאס – שאמנם נאלצים לדקלם בסרטונים המצולמים מהשבי טקסטים שמכתיבים להם בכפייה שוביהם המחבלים – גם מאמינים למעשה בחלק מאותם המסרים הזועמים שמועברים בסרטוניהם כנגד ממשלת ישראל?
עד כמה גדולה תחושת הייאוש והזעם של החטופים בשבי? עד כמה הם כועסים גם על הציבור הישראלי שחלק משמעותי ממנו מצדד בסירובו של בנימין נתניהו לביצוע עסקה?
בסרטון האחרון שבו צולם על ידי מחבלי חמאס, שפורסם אמש, יום חמישי, פונה החטוף הרש גולדברג-פולין ז”ל דווקא לנשיא ארה”ב ג’ו ביידן ולמזכיר המדינה אנתוני בלינקן ומביע תקווה כי הם אלו שיחלצו אותו ויצילו את חייו בהיותו בעל אזרחות אמריקאית נוספת לזו הישראלית. מובן כי המסר הזה ראשית הוכתב על ידי חמאס, אך נדמה כי גם לגולדברג-פולין ז”ל עצמו היו סיבות טובות להעריך כי רק כך קיים סיכוי שייוושע איכשהו, בדיוק כפי שהבינו זאת רבים בישראל עצמה – בלי לחץ אמריקאי, אולי נוח מדי לממשלת ישראל להתעלם מהחטופים.
כך למשל, גם בסרטון שפורסם ביום רביעי, בו מצולמת החטופה כרמל גת ז”ל, היא קראה לכך שהלחץ של ההפגנות למען ביצוע עסקה יימשך, כפי שלמעשה גם טוענים קולות רבים בישראל.
גם חטופים נוספים שצולמו בעבר הביעו ביקורת קשה על הממשלה, לשון המעטה, כל אחד בסרטון בו הוא מופיע, ונראה כי יש מקום להעריך שהטענות לממשלת ישראל – שאמנם הוכתבו – לא היו מנותקות לגמרי מבחינתם.
תחושת ההפקרה קיימת.
אם מישהו מתומכיו של בנימין נתניהו חושב או מצפה שהחטופים פשוט ייעלמו ממפת השיקולים של האירוע הנורא הזה, אז הוא טועה. החטופים לא ייעלמו, גם אם יירצחו כולם, ומי שמתנגד לעסקה, ככל שתהיה אפילו “מופקרת” למען השבתם, מחוייב לכל הפחות להודות ביושר ובאומץ כי למעשה החטופים – אזרחים ישראלים בשבי חמאס – מבינים מבחינתם כי המדינה שלהם הפנתה להם את גבה.
לכן – גם המונח “טרור פסיכולוגי” איננו מוחלט. מבחינת חמאס אכן מדובר בכוונת מכוון ליצור קרע בחברה הישראלית, אך מבחינת החטופים עצמם יש אינטרס גדול שהסרטונים יפורסמו ויגדילו את עוצמות המאבק.
הם פשוט לא רוצים להיות בלתי נראים.
