האם ברקע המלחמה בצפון וההפצצות כנגד ארגון חיזבאללה הולך נושא עסקת החטופים ושוקע ונעלם באופן סופי? לעתים נדמה כי שאלת החטופים כבר החלה להציק לישראלים רבים שאולי היו רוצים לשכוח ממנה ולנעול מאחור את הסיפור, ובמילים מוקצנות כמו זמזום יתוש מעצבן שמפריע להתרכז במה שממשלת ישראל מגדירה עתה כמשימה המלחמתית.
יפעת זיילר – בת דודה של החטופה שירי ביבס שנחטפה מקיבוץ ניר עוז יחד עם שני בניה אריאל ביבס וכפיר ביבס, כמו גם בעלה ירדן ביבס, שנחטף בנפרד – מציינת בראיון בערוץ קשת 12 כי "אני מרגישה שהמדינה מכריחה אותנו להגיד עליהם קדיש". מילים חודרות, שנשמעות אולי כתיאור קיצוני של האירוע, אך למעשה מדובר במציאות, שעה שגורל החטופים מתברר כנזיל במיוחד, ללא תוכנית להשבתם, ונדמה כי רבים מעדיפים לחשוב עליהן כמי ש"מתו כבר".
מדינת ישראל עלולה להתעורר בוקר אח להבנה כי בשנה האחרונה היא איבדה את הנכס הכי גדול שיכול להיות לה – סולידריות חברתית. אם החברה משאירה מאחוריה את החטופים ושכוחת מהם ומתבשמת בניצחון צבאי כזה או אחר – הרי שכל אזרח בישראל למעשה מבין בסתר לבו כי ביום שבו יזדקק למדינה, ספק אם תעזור לו. הדבר נכון באופן מצמרר גם לגבי חיילים וטייסי קרב הפעילים ממש ברגעים אלה בעזה ומעל שמי לבנון – אם הם ייפלו חלילה בשבי, מה צפוי להיות גורלם?
יצוין כי הפעם מדובר בחטופים הסובלים בשבי התעללות קשה, תנאי הרעבה ומשברים נפשיים בלתי אנושיים. מדובר כפי הנראה בשבי הקשה ביותר שידעו אי פעם ישראלים כלשהם מאז קום המדינה. השארתם בשבי ללא ביצוע עסקה, איננה רק בגדר חוסר נאמנות כלפיהם ומניעת השבתם לחופשי, אלא בגדר הנצחת התעללות מפלצתית בכל רגע נתון.
