טו בתשרי התשפ”ה
17.10.2024
כניסת חג הסוכות בירושלים: 17:30
יציאת חג הסוכות בירושלים: 18:42
חג הסוכות
המשורר עמנואל הרוסי קעקע בלב דורות שלמים את השיר:
פַּטִּישׁ, מַסְמֵר
נִקַּח מַהֵר.
סֻכָּה לִבְנוֹת,
בָּנִים, בָּנוֹת!
לָה לָה…
כל המשפחה נתנה יד בבניית המשכן הזמני והארעי למשך שבעה ימים. אמא הביאה סדינים לבנים-ישנים, סכך גזמו הילדים מהחורשה הקרובה, קישוטים הוכנו מעיתונים ונייר צבעוני מזדמן ושרשראות נתלו מדופן אל דופן. שולחן, כסאות ומיטה נגררו ברעש מרנין לב, המבשר על הרפתקה אחרת. כל זאת על שום הפסוק:
"לג וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ לד דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַֽיהוָֽה׃ לה בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ׃ לו שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָ֑ה בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹדֶשׁ֩ יִֽהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהוָה֙ עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ" (ויקרא, כג', לד-לו).
סוכות הוא החג היחיד בו מופיע שלוש פעמים הציווי לשמוח. חג בו ניתנת ההזדמנות לבדוק מחדש את הרגשות ולחווט את המוח לחוות אושר. ידועה האמרה שהחתירה האינסופית אל האושר היא סיבת הסבל, אך חג הסוכות בא לזרוע בלבנו אושר ושמחה, ורצון חלופי התואם את המציאות בה אנו חיים.
ואולי, שבעה ימים של ישיבה בסוכה והיציאה מבית קבע לבדון עשוי יריעות, המכניס אליו בשפע את הרוח והגשם, את הירח והכוכבים ואת ריח האוויר והצמחייה – הם אלו שיטעינו את המוח והלב ברצון להודות על הקיים, להאדיר את שמחת החיים ולרענן את החדווה.
מסתבר שתחושת הארעי וחוסר הקביעות שמסמלת הסוכה, מעניקים את שמחת הרגע. בניית הסוכה והישיבה בה, נועדו ללמד את האדם להשקיע ברגע, בבן החלוף, ואחר כך בעוד רגע ואחר כך ברגע הבא ובבא אחריו. אלו יוצרים רצף של אירועים וחוויות טובות, מן קביעות נינוחה. הארעי והזמני כסוכה וכסוכות, יוצרים את הקבוע ומעצבים פילוסופיית חיים מעניינים – מניחים בחיקנו יתר שלווה ומרגוע.
אם נשכיל להבין ששום דבר לא קבוע בעולמנו והכל עובר ובא אחר, אולי, לא ניכנס לאווירה של עצבות, כעס, מרירות, דכאון ואובדנות, כאשר נאלץ לחוות רגעי משבר – פיטורין, גירושין, אובדן יקירים, אובדנה של חברות, מפולת כספית, מחלות, כשלונות בתחרויות ועוד ועוד אתגרים ואבני נגף אינסופיים, שהחיים מזמנים לנו מדי יום ביומו.
הסוכה באה לרסס את נשמתנו ומוחנו בחמצן, באוויר נקי וצח, שיביא אותנו לכדי מסקנות המבריאות את הנפש. העולם הזה הוא מקום מחייה ארעי, כך שאל לנו לשקוע בחומר. נשמח בין ארבעה כתלים הנעים ברוח עם ריח של ירוק מעל ראשינו.
חג זה הוא גם חג האסיף – איסוף פירות השדה ואיסוף הישגינו הרוחניים, אלה התורמים לקשר שלנו עם בני משפחותינו, עם חברים לעבודה ועם הסביבה.
חג בו מברכים על ארבעת המינים, המייצגים, על פי המסורת, ארבעה טיפוסים שונים של יהודים בעם ישראל ובחברה היהודית. אלו סוגי אנשים שמשלימים זה את זה והם כל עם ישראל, על שלל הטיפוסים שבו:
*האתרוג – יש לו טעם וגם ריח. הוא מסמל את תלמידי החכמים, היהודים שגם יודעים תורה וגם מקיימים מצוות ומעשים טובים – משכילים, עוזרים, תורמים ותומכים באחר.
*הלולב – יש לו טעם (הוא פרי התמר) אך אין לו ריח. מסמל יהודים שאמנם יודעים את התורה, אך אינם עוסקים במעשים טובים.
*ההדס – הוא ריחני, אך הוא ללא טעם. מסמל את אלו שעושים מצוות, אבל אינם יודעים תורה, אינם משכילים, אך מרבים בתרומה ותמיכה בזולת.
*הערבה – היא ללא טעם וללא ריח. מסמלת את אלו שלא למדו תורה ולא עושים מצוות ומעשים טובים – די עלובה, אין לה מה להציע בשום תחום.
ארבעת אלה משקפים את המתח בחיים – השכלה או עבודה? לימודים או טיולים? חוויות או השקעה בציונים? איך לשלב את ה"את" עם ה"רוג", כדי להיות אתרוג? וכיצד נכסים, גורמים ביולוגיים ותרבותיים, תורמים לכל המורכבות הזאת? כיצד בריאות הנפש, יכולות קוגניטיביות, רגשות, תכונות, מיניות ויחסים בינאישיים, יוצרים מכלול מולד או נרכש?
שאלות שלא תמיד יש להן פשר או הסבר. התעמקות בהן מעניינת, אך עלולה לפרום את מעטה התמימות והיופי של איגוד ארבעת המינים ומשמעותם המדרשית.
נישאר כולנו עם הארבעה בתמימותם, נזמין אושפיזין ונשיר:
ושמחת בחגיך והיית אך שמח
מילים: מן המקורות
לחן: עממי-חסידי
וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ
וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ
