כא בתשרי התשפ”ה
23.10.2024
כניסת חג הושענא רבה בירושלים: 17:22
יציאת החג בירושלים: 18:35
פרשת השבוע ופרשת החג “וזאת הברכה”
פרשה אחרונה המסיימת את ספר דברים – הנקראת בבית הכנסת שעה אחת קודם לסגירת החומש האחרון ותחילת אירוע השמחה של שבע ההקפות וחגיגות שמחת תורה!
ראשיתה נפתחת בפסוקי מבוא:
“א וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָֽאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ׃ ב וַיֹּאמַ֗ר יְהוָ֞ה מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֨יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵֽרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִֽימִינ֕וֹ אשדת אֵ֥שׁ דָּ֖ת לָֽמוֹ׃ ג אַ֚ף חֹבֵ֣ב עַמִּ֔ים כָּל־קְדֹשָׁ֖יו בְּיָדֶ֑ךָ וְהֵם֙ תֻּכּ֣וּ לְרַגְלֶ֔ךָ יִשָּׂ֖א מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ׃ ד תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מֽוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַֽעֲקֹֽב׃ ה וַיְהִ֥י בִֽישֻׁר֖וּן מֶ֑לֶךְ בְּהִתְאַסֵּף֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם יַ֖חַד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל” (דברים, לג’, א-ה).
בדיוק ביום ההוא, ב-7 באוקטובר, בו הייתה הברכה אמורה לשרות על עם ישראל, הגיעה צרתה, אויבתה והניגוד המוחלט למהותה. בו בזמן שיחד שבטי ישראל היו אמורים להתאחד ולהתאגד כאותם ארבעת המינים, ולשמוח באירועי שבע ההקפות, פרצה המלחמה בה באו על עם ישראל הטבח, הרצח, האונס, השריפה, הגזל, השוד והשבי.
תמוהים מאוד הם פני הדברים. השמיים נפלו והאור נגוז. חושך ועלטה, פחד ואימה שלטו בעמנו ובארצנו. המוות, ההרס והחורבן היו נוכחים בחלקה הארי של הארץ. המוות, השריפה וריח הכישלון נכחו ועדיין נוכחים בעוצמות בלתי נתפסות, עד עצם היום הזה – כולנו עדיין בתוך מלחמה, אחינו עדיין חטופים ושבויים, טמונים במנהרות, אסורים במלתעות וציפורני אכזרים ומרושעים חסרי צלם.
היכן בדיוק נחתה אז, לפני שנה, “זאת הברכה”, שעה ש”קללה” בלתי אנושית החלה לטרוף את עמנו וארצנו?
בתוך בתי הכנסת ברחבי הארץ עוד נקראו בפיוט ובעונג חגיגי, הברכות הנבואיות בהן בורכו השבטים, אשר יצאו מפיו של משה. היו אלה ברכות המושתתות על רקע היסטורי ומיקומו הגאוגרפי של כל שבט ושבט, באשר התנחל.
בדיוק ברגע בו נאמרה הנבואה הבאה על ההתקבעות וההשתרשות של השבטים בקרקע החדשה, שקדמה את פניהם בכנען, בדיוק אז בשמיים הוחלט אחרת. ניצני עקורים, מפונים, נוודים וננטשים החלו להנץ.
בדיוק בזמן שמשה סימן לכל שבט את גבולותיו וברכותיו, כאילו ניבא את אחריתו הטובה, נטרפו הקלפים – נשרף הדרום, נשרף הצפון והארץ הופצצה בכטב”מים ובטילים. אנחנו, צאצאי שנים עשר השבטים, שבורכו בשפע ברכות, להתיישבות, לקביעות, לשפע פרנסה, לכלכלה טובה, לפריון והתרבות, לניצחונות והישגים, להתגברות על אויבים, לכיבוש הארץ וצביעתה בירוק, כחול וזהוב – בדיוק אז נחתה עלינו זרועם של השכול, היגון, הצער, השחור והפיח, העשן והמחנק, המוות וההרס, שפקדו את בתינו וחיינו.
חסרי מנהיג כמשה, אנחנו אובדים כסומא באפלה, מגששים בעלטה. כל יום שעובר, מאז פרשת “זאת ברכה – הקללה” ההיא של ה-7 באוקטובר, יום שמחת תורה, מייחלים להנהגה ראויה, הנהגה ערכית ומוסרית, הנהגה בה ייתן העם אמון מלא ויחוש כי היא משפרת את חייו, לוקחת אחריות ושמה את עצמה אחרי כולם. מנהיגות המשרה ביטחון, משדרת עוצמה ומעוררת בנתיניה את הרצון לקום מן ההריסות ומהחורבן ולבנות מחדש ארץ שנהרסה, נשרפה, נחרבה – יותר מאי פעם בתולדותיה.
לצערנו, בפרשת “וזאת הברכה” נפרדנו לנצח ממשה, המנהיג החד-פעמי, המנהיג החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית, שלא קם אחריו שני לו. מנהיג אגדתי שדאג לעם ישראל יותר מארבעים שנים.
ביתמות בה נותרנו מהנהגה בשיעור קומתו, הלוקחת אחריות על הארץ והעם, לא נותרנו אלא אנחנו לבדינו לקום מן ההריסות ומן הקללה, ולהפוך אותה בכוחנו אנו לזאת הברכה ולנצח את החושך ואת התבוסה – כי זה צו דמנו, זה צו הדורות.
אנחנו (נבנה ארצנו)
מילים ולחן: משה ביק
תרגום: אברהם לוינסון
נִבְנֶה אַרְצֵנוּ, אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,
כִּי לָנוּ, לָנוּ אֶרֶץ זֹאת.
נִבְנֶה אַרְצֵנוּ, אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,
זֶה צַו דָּמֵנוּ, זֶה צַו הַדּוֹרוֹת.
נִבְנֶה אַרְצֵנוּ עַל אַף כָּל מַחְרִיבֵינוּ
נִבְנֶה אַרְצֵנוּ בְּכֹחַ רְצוֹנֵנוּ.
קֵץ עַבְדוּת מַמְאֶרֶת,
אֵשׁ חֵרוּת בּוֹעֶרֶת,
הוֹד תִּקְוָה מַזְהֶרֶת
בָּנוּ יַסְעִירוּ הַדָּם,
צְמֵאֵי חֵרוּת,
קוֹמְמִיּוּת,
נִצְעַד בְּעֹז לִקְרַאת שִׁחְרוּר הָעָם.
נָקוּם, נֵלֵכָה יַחַד קָדִימָה,
נוֹסִיפָה כֹּחַ, עֹז נַגְבִּיר.
נָקוּם, נֵלֵכָה יַחַד קָדִימָה,
תִּקְוַת עַם נֶצַח דַּרְכֵּנוּ תָּאִיר.
כֻּלָּנוּ אָנוּ, דִּגְלֵי מַחֲנֶה פּוֹסֵעַ,
כֻּלָּנוּ אָנוּ, צְלִילֵי שִׁיר דְּרוֹר בּוֹקֵעַ,
צְלִיל מִלֵּב פָּצוּעַ,
גִּיל בִּלְתִי יָדוּעַ,
שְׁבִיל עוֹד לֹא קָבוּעַ
בָּנוּ יַסְעִירוּ הַדָּם.
וּבְצַעַד אוֹן
וּבִטָּחוֹן
נִצְעַד בְּעֹז לִקְרַאת שִׁחְרוּר הָעָם!
