בגיל 74, ולפי פרסומים עם כמה מאות מיליוני שקלים בחשבון הבנק – בעיקרון כולנו קטנים על יצחק גולדקנופף. בזמן שמשחקים מולו דמקה, הוא נותן שחמט לכולם.
מי שעומד בראש סיעת יהדות התורה ומכהן כשר הבינוי והשיכון של מדינת ישראל, נוהג כמי שלא ממש מעודכן באקטואליה הישראלית בשנה האחרונה מאז פרוץ המלחמה, או שמנגד הוא סבור כי יש לו דרך אחרת – דתית ורוחנית – להביא את הניצחון על אויבי ישראל גם ללא גי8ס מאסיבי לצה”ל.
כך או אחרת, טעות כנראה לחשוב כי גולדקנופף חש מאוים נוכח האפשרות לכאורה לגייס לצה”ל תלמידי ישיבות. מדויקת יותר ההנחה כי מה שמניע אותו להסדרת החוק הוא הרצון לשוב ולקבל כמובן את ההקצבות עבור תלמידי הישיבות.
נדמה כי זוהי מהות החוק האמיתית גם עבור תומכיו וגם עבור מתנגדיו: איש איננו חושב שתלמידי ישיבות יסכימו להתגייס לצה”ל, לא כל שכן כיצד ניתן להכריח אותם? הרי גם אם ייאסרו בבית כלא צבאיים – לא יעזור הדבר. כפי שהם מציינים, “נמות ולא נתגייס”.
אז מה כן קריטי בכל התפאורה המשחקית שלפנינו? לא “אחוות לוחמים”, לא “התגייסות קולקטיבית”, לא “דת מול מדינה”.
מה כן?
ובכן, רק הכסף. זה תמיד הכסף.
החרדים כך או כך לא יתגייסו – אך השאלה אם החוק יותיר זאת או לא, היא שאלה כלכלית דרמטית. במצב בו החוק יתיר זאת – ההקצבות והקצבאות עבור תלמידי ישיבות יחזרו לשלשל עצמן אל הכיסים שכבר זה זמן מתגעגעים אליהן.
לכן, כל פוליטיקאי שמסביר שהוא נגד גיוס בכפייה איננו יותר מגונב דעת. כולם מבינים שאף תלמיד ישיבה לא ייכנס לתוך לבנון כשמושכים אותו בכוח מהאוזן. השאלה רק אם כשיישב בבית, הוא גם יקבל בעבור זה הקצבה וקצבה.
