ימים קשים מאוד עוברים על החברה הישראלית זה לא מעט זמן, ונראה כי בבתים רבים שוררת יום וליל דאגה גדולה: נשים רבות הפכו לנושאות לבדן בנטל, שעה שגברים נמצאים חודשים ארוכים במילואים – ילדים, תשלומים, סידורים בתוספת דאגה וסיכון חיים – זאת בצד מצב בו רבים מתושבי הדרום והצפון עדיין מפונים מבתיהם, נודדים בין אכסניות זמניות שונות, קורות גג ארעיות שאינן בית, מנסים לנחש מה יזמן העתיד.
נדמה כי בימים טרופים שכאלה כולם נרתמים ונותנים כמו שאומרים 200 אחוז מעצמם. זהו הזמן לאחדות, לקירוב לבבות, וכן לאבחנה חכמה בין הנושאים החשובים לאלו שלא, בין מה שהכנסת בישראל, בית הנבחרים בכחול לבן, חייבת להתעסק בו – לבין מה ש-ובכן – כנראה שהכנסת האחראית בתבל עוד יותר חייבת להתעסק בו, שימו לב:
מתוך שידורי ערוץ הכנסת
קשה להעריך כמה שעות שינה היו הלילה לאימהות מודאגות ולאבות מתוחים החרדים לגורל בניהם. קשה עוד יותר להעריך מה עובר על החטופים והחטופות בעזה, קרוב ל-400 ימים שבהם הם נרקבים במנהרות חמאס, אולי כ-50 מהם שרדו, אולי פחות – וגם אלו ששרדו – האם בסך הכל האריכו לעצמם את הסבל עד למותם המתקרב והבלתי נמנע בשבי?
המחשבות לא מרפות – מה למשל עלה בגורלה של שירי ביבס שנחטפה יחד עם שני בניה כפיר ואריאל? מה עובר בשבי בעזה, בתוך כלוב במקרה הטוב, על בעלה ואביהם – ירדן ביבס? איך מרגיש שלמה מנצור שנחטף בגיל 86 וכעת כבר מלאו לו 87 – אם שרד?
שאלות רבות וכואבות.
הלב דואב.
מאות משפחות לחיילים שנפלו במלחמה, הקריבו את עצמן ואת בניהן למען מדינת ישראל.
ובכן, כמו שאומרים – מזל שההגה נמצא בידיים הכי טובות שיש.
