האם רוב הציבור בישראל הולך ושוכח את החטופים בשבי חמאס בעזה, נוטש אותם הלכה למעשה? נראה כי נרמול המצב מתקדם ביתר שאת על ידי ממשלת ישראל, וכך גם הולכות ומצטמקות המחאות וההפגנות נגד אי השבתם של החטופים.
במוצאי שבת, בהפגנה שנערכה בכיכר ציון בירושלים, נרשמה נוכחות דלה במיוחד, ביחס לאירועים קודמים. כך קרה גם באזור רחוב בלפור בשכונת רחביה, סמוך למעון הרשמי של ראש הממשלה.
"אנחנו באות, ותמיד נבוא, אבל לצערנו מסביב יש פחות נוכחות של אנשים", מתארת אחת המוחות בכיכר ציון ומוסיפה: "אנחנו לא מוכנות לנרמל כזה דבר, גם אם בישראל הממשלה והציבור התחילו לנרמל את העובדה שיש בעזה חטופים שלא חוזרים. חמאס כבר מפורר, סינוואר כבר חוסל, אז כנראה שבסתר לבם כולם מבינים שלחץ צבאי זה לא מה שיחזיר את החטופים והחטופות, ובכל זאת הנוכחות בהפגנות קטנה, לצערי. זה אומר שאנשים התרגלו וכבר פחות בוער להם לצאת ולהפגין".
400 ימים מאז שנחטפו, בראש מתרוצצת המחשבה על אותו אדם שקיים הפגנת יחיד מול הבית הלבן בזמן מלחמת וייטנאם, והמשיך והקפיד לעמוד שם לבדו מדי יום שישי עם שלט מחאה. כשנשאל אותו אדם על ידי עיתונאי – תגיד, אדוני, אתה באמת חושב שתוכל לשנות את העולם?
הוא השיב: 'לא, אני רק מוודא שהעולם לא ישנה אותי'.
ואכן, עם כל הנרמול וההסתגלות, עם כל השגרה העמוסה, בעזה עדיין זרוקים בתוך כלובים במנהרות, אנשים שעבורם התאריך הוא עדיין השבעה באוקטובר שנת 2023. הם בקושי אוכלים, מנותקים מהמציאות, כמו נשלחו לכוכב לכת שבו אין עדכוני אקטואליה על המתרחש בכדור הארץ, לעתים עוברים אונס על ידי שוביהם, לעתים סופגים מכות, לעתים עוברים התעללויות נפשיות, אין להם מושג אם קרוביהם בחיים, או מתי סוף-סוף יפגשו את הרצפה של הבור, שאולי אין לו בכלל תחתית.
כיכר ציון, ירושלים, כ-200 אנשים שלא מוכנים שהעולם ישנה אותם:
צילום: בארי שחר
