אני מוכרח לומר זאת כבר מהמילים הראשונות שלי בטור הזה. בית”ר ירושלים של העונה הנוכחית, פשוט מחשמלת אותי. רגע, רגע, לא להתלהב, לא לקפוץ מהכורסה, לקרוא לי בוגד, כהניסט או לה פמילייה, גם לא תראו אותי בטדי עם צעיף צהוב שחור, מניף כרזה – ‘איתך עד המוות’. מה שכן, נשביתי בקסמה.
זה מתחיל קודם כל בתשוקה, התשוקה שאבדה לי כבר לפני שנים בהפועל ירושלים, שמבחינתי כבר איננה הפועל ירושלים. מייק בורשטיין שר לפני 65 שנה, מתוך המחזה ‘שני קונילמל’ את ‘הייתי קונילמל’, ובשיר, כשהוא במצוקת זהות מסוימת, שר ושואל בורשטיין את המילים “אומרים כי אני, אינני אני, אז מי אני בכלל?”. כשבמצב הקיים, ה’אינני’ הנוכחי שלי, כולל צפייה במשחקי הנוכחית, אך נמלא געגועים למקורית, לקהל הנפלא של בני דורי וצעירים ממני, ולשחקני הנשמה שאחד-אחד מהם, היו חבריי.
צילום: מתוך שידורי ספורט1
אוסיף לזה את חוסר הנשמה שאני מזהה בהפועל הנוכחית, את הקהל שבמשחקים שאינם נגד מכבי חיפה או מכבי ת”א, לא מביא יותר מאלף/אלפיים אוהדים פלוס מינוס, כל זה מביא אותי ‘לנדוד’ למגרשים אחרים, כשבמקרה הזה, לא הייתי צריך להתאמץ יתר על המידה, כשצפיתי בשלושת משחקי הבית האחרונים של בית”ר ופשוט מצאתי את עצמי מהופנט ותתפלאו – אתמול אפילו קפצתי וצעקתי -‘ייששש’ בשער הדרמטי של אביעזר ג’נו, עם הבאזר בדקה 95 במספרת.
לפחות בהתלהבות, נזכרתי בימים ההם, עם הפועל שלי. משער כזה, (אולי מוסא סלמן נגד מכבי?) בדקה כזאת, משחקן מחליף כזה, אי אפשר היה להתעלם. כל כך קינאתי אתמול באוהדים שהגיעו עם ילדיהם לטדי (כן, אני יודע שזה קורה גם בהפועל), ששאגו משמחה והתחבקו מכל הלב, בדקה ה-95 כשג’נו, שנכנס למשחק כמחליף 23 דקות קודם לכן, כבש את המספרת המרהיבה, והקפיץ 25 אלף צופים בטדי, כן, איפה ‘אנחנו’ ואיפה ‘הם’ (ואיפה אליהוא בן-און כשצריך אותו שוב עם ‘הר הגעש הצהוב בטדי התפרץ’?), ונוסיף לכך עוד לא מעט כאלה שצפו במשחק מביתם, ואת שאגותיהם שמוע שמעתי מהסלון.
אגב, השם ג’נו, הזר השישי של בית”ר, מזכיר לכולנו, לפחות בשם, את השם ג’אנו יצחק, הבלם האגדי של בית”ר, מה שאולי יעזור לג’נו העכשווי להיקלט בקבוצה. ממליץ לברק יצחקי להביא בינואר שחקן ישראלי ששם משפחתו נוימן או רובוביץ’, או אולי אוחנה, ואז בכלל ההתרגשות תהיה בשיאה.
מה שסוחף העונה את בית”ר להישגיה האחרונים הוא הביחד, הדבק, ובעיקר הרעב להצלחות בליגה, ואם לדייק, לשחזור של תור הזהב, עם שש אליפויות, אבל נתחיל/נמשיך קודם בשביעית. לאט לאט.
מה שעוד אהבתי ואני חייב לציין, אלה אותם טקסים מכובדים עד מאוד שערך המועדון לזכר הנופלים במלחמת ‘חרבות ברזל’, ליחידות השונות ולמשפחות הנופלים, גאוות יחידה לאוהדים כולם, וציון לשבח לאגודה, מה שכמובן קורה וקרה גם בהפועל.
לפני חודש פגשתי לגמרי במקרה, בבריכה של אחד המלונות באילת, את אחד הסמלים הגדולים של הפועל, אייל אברהמי. שנינו היינו בחופשה משפחתית, הספיק לשנינו מבט אחד קצר כדי לגשת ולהתחבק, ולהיזכר בימים ההם. ועל מה מדברים שני אוהדים שרופים של הפועל המקורית, גם כששניהם נמצאים בבריכה? על הפועל המקורית, על הגעגועים, על הכאב הגדול (שבקע מגרונו של אייל), על כך ששום שחקן עבר לא לוקח חלק משמעותי בניהול הקבוצה למעט שי אהרון, על השייכות שנעלמה, ובפרט על התחושה של רבים משחקני העבר, שלמרות הטקסים שהתקיימו למספר אגדות עבר, חלקם מרגישים מנודים ואינם מגיעים למשחקי הקבוצה.
בואו נשים זאת על השולחן. הפועל היא בעצם קטמון מיום היווסדה, בשר מבשרם של צמד הש”ינים, שי אהרון ואורי שרצקי, המביאים והמוציאים של המועדון, לטוב ולרע, כשכל החלטה חייבת לעבור כמובן את הוועד המנהל, אבל עדיין, ההחלטות המתקבלות הן לרוב לשביעות רצונם של השניים.
לפני כשבועיים, פרסם חברי אבישי בלום ב”ירושלים אונליין“, טור דעה אודות גירעון תפעולי בסך של 3.5 מיליון שקלים שקיים בהפועל (הפועל ירושלים מראה גירעון שנתי: שחקנים יימכרו בינואר?).
“תחילה”, כתב בלום, “בחר הוועד להודיע כי הוא צופה “בור” גרעוני השנה, של 3.5 מיליון שקלים ואף הציע את פתרונותיו, ולא בכדי”. האמת? הופתעתי. בעיקר מעצם הגירעון, פחות מהדרך האלגנטית שבה המספרים הוצגו, כאילו לא מחקנו קבוצה והקמנו חדשה כדי לא לחזור לבורות שכאלו.
ולסיום. בעוד 21 יום, תארח הפועל את בית”ר, לעוד דרבי ירושלמי מסקרן. הפעם, כמה מוזר לי לכתוב, הפועל חוזרת להגיע למשחק, כאנדרדוג. לטובת מי מהן אהיה? עצם השאלה מוזרה לי מאוד. אומר זאת כך. מי שתוכל לשחזר את היכולות של בית”ר נגד מכבי חיפה, תזכה גם בי. לפחות עד למשחק שאחריו.
