רחוב יפו, הוא הרחוב המוביל מסביבת מחנה יהודה, לעבר שערי צדק. כמה הייתי רוצה להישאר בסביבת ההכרזות על מחירי הירקות והפירות, בשוק צבעוני ומחייה ולא לנוד לעבר בית החולים, אך זה המקום אליו הובהלנו כל תושבי ירושלים הוותיקים למיון, לאשפוז ,להביא חיים חדשים לעולם וגם ללוות את המסיימים את חייהם.
שערי צדק “הישן”, היה בית חולים איקוני שהוקם בשנת 1902 ליוצאים הראשונים שהתיישבו מחוץ לחומות ושרד שתי מלחמות עולם. מקום מיון אשפוז, שהפך להיות בתקופה האחרונה למרחב חברתי ומודרני, למוקד עשייה חברתית ותרבותית. מתחם המאכלס עמותות, קבוצות אומנות ויצירה, מוזיקה מחול ועוד. אך הבאים בשעריו כיום אינם יודעים שקירותיו המסוידים והמשופצים אוטמים ואוצרים בתוכם קולות מן העבר, של חולים ויולדות וילדים מפוחדים, כמוני למשל.
ערב שבת הגישה אימי דגים לשולחן.
ילדה קטנה לא מיומנת באכילת דגים נתקעת עם עצם בגרון.
לאחר מאמצים כושלים להוצאת חלק מהאידרה, “שוחים” איתי הורי מרחוב יוסף בן מתתיהו הסמוך, ועם עצמות הדג בגרוני לבית החולים. כאן נשטפת אני בטראומה הראשונה, של ניחוח תרופות חזק ואימתני, עיני אנשים מבוהלות ומתחננות לטיפול וחזרה לשגרה. אין סוף של אנשי צוות ורופאים בירוק ופחד מכאבים, והליכים רפואיים שלא נדע. בחדרים שהיום הם תפוסי מקום, על ידי קהל הבא ליהנות מאומנות, ולבלות שעות מתכנים המשרים שלווה ורוגע, כאן התרחשו דרמות של החיים.
יעידו הקירות הנאלמים כי בתוך הסיד והטאפטים טמונות חוויות חיים כמו פתקים בכותל, הכוללות צרחות של יולדות שעדיין לא זכו לקיסמי הפלא של אפידורל, ולא לליווי בעליהן בלידה ולעידודו.
אין יום בו אני עוברת לכיוונו של מחנה יהודה וחולפת על פניהם של האקליפטוסים הבודדים הפוקדים את פתחו של שע”צ ולא נזכרת כיצד כבחורה צעירה ילדתי שם את בני הבכור.
עברו כמה שנים אבל החוויה מקועקעת בנשמתי.
הזיכרון של האין אונים, של כאבי חבלי הלידה של המחשבות הרוגזות על חווה. כן חווה, הייתה בגן עדן ולא הסתפקה בו. רצתה מה שאין והביאה את כולנו הנשים לגיהנום.
כאבי התופת לא נרגעו גם כששמעתי את אלן, במרחק מה ממני זועקת מרה בצרפתית – “מאמה מאמה” – אך מאמה הייתה מעבר לדלת הברזל החוסמת.
אז נדרס הקול האישי, ואת חוזרת עם אוצרך הביתה, כאובה וחלשה, ולא כל כך מוכנה לדאוג לעולל, ומחפשת מישהו שידאג לך. אך למרות הכל, נו איך לא אעבור על פניו של שע”צ ואשק מטפורית למקום הזה שהכשיר את גורלי להיות אמא. נכנסת למתחם התרבותי החדש הזה, ורוצה להציע -“חברים! ..פתחו חוג ושמו…דרכים לשמח לב”, או – “הכרת המשעולים המובילים לחדווה”.
המשעול הראשון אותו תכירו הוא המוביל למחנה יהודה ולשוק, לקולות ולניחוחות אחרים, מועדפים מאלו של בית חולים.
