קשה מאוד לצפות בפניו של החטוף אלכסנדר סשה טרופנוב ולהבין כי החברה הישראלית מוצאת שהמחיר להחזרתו הוא "כרגע גבוה מדי". הציבור בישראל עושה שיקול תועלתני, שעה שמדובר בחיי אדם, שמה בעצם בין ערכם לבין תועלתנות?
האם חייל שקופץ לאש כדי להציל את חברו בשדה הקרב ובכך מסכן את חייו שלו עצמו, ערך שיקול תועלתני של "שאלת המחיר"? האם החובש ב"בלדה לחובש" ששר יהורם גאון, אחד ההמנונים של האתוס הישראלי והצה"לי, מבטא שיקול תועלתני, שעה שהחובש מקפח את חייו שלו ומציל את הפצוע?
טעות לחשוב שזוהי ממשלת ישראל "הסרבנית" או אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלעתים מיוחסים לו לכאורה שיקולי שרידות פוליטית על חשבונם של חיי החטופים. מאחורי הממשלה – עומד ציבור, האנשים עצמם, הקהילה, המדינה, האזרחים – או לפחות רובם.
סשה טרופנוב, בן 29, שנחטף מניר עוז ומוחזק בידי הג'יהאד האסלאמי, פונה בסרטון שלו היישר אל הציבור הישראלי, זאת מפני שהתייאש מהממשלה לכאורה, לפי דבריו. אבל האם יש מקום שיתלה תקווה בציבור הישראלי? המפגינים למען החטופים הולכים ומתמעטים (ההפגנה בכיכר ציון: רוב הציבור כבר נטש את החטופים?), וגם אותם מכנים "קפלניסטים", משמע – התנגחות בממשלה על מנת לבצע עסקת חטופים, כלל איננה במקום.
טרופנוב המסכן מתחנן על חייו, צונח בבור בלי תחתית, כלוא בתוך לימבו של זמן שעובר ללא כל משמעות: מהי שנה מתוך נצח? מהו עוד יום שעובר שאולי רק מקרב אותך אל סוף אכזרי בלתי נמנע? מה כבר יצא למשל להירש גולדברג פולין ז"ל או לכרמל גת ז"ל מכך ששרדו חודשים ארוכים בשבי? נדמה כי ההישרדות בשבי איננה אלא הארכת הסבל עד למוות האכזר, זאת מפני שאין אופק לאירוע. הציבור בישראל הפסיק ללחוץ, הציבור רוצה לחזור לשגרה, הציבור אומר ש"המחיר גבוה מדי".
ישראל רוצה לשכוח את החטופים. זהו כתם שלא נעים לחיות איתו בכל רגע, עדיף לא להסתכל.
יש לרוב הציבור שלל נימוקים רציונליים. כולם פרשנים צבאיים כשזה לא נוגע אליהם. קוראים לדבר הזה – התפוררות של הקוד החברתי, מחיקה של החוזה הבסיסי בין הקולקטיב לפרט, בין המדינה לאזרח.
לא ברור מהו אותו מחיר "לא גבוה" שישראלים רבים מחכים שיגיע לפתחם. בינתיים הישגים צבאיים אדירים – משמע לחץ צבאי אימתני – לא הביאו בשורה ולא יצרו "מחיר לא גבוה" לעסקה.
ישראל תתעורר יום אחד לבוקר של אחרי המלחמה.
בבוקר הזה היא תגלה שמרוב תועלתנות, היא פרמה את כל הסולידריות.
