ירדה השבת על שוק מחנה יהודה בירושלים. כל דוכן ריק מכובדו של השבוע שחלף, עתה הוא עטוף באדרת של שקט, ושרידי יבול שלא נאסף נשארו בירכתיו.
מה קרה כאן?
תמיד עניין אותי מי האחרון מבין באי השוק שעזב לביתו?
מי האחרון שסגר דוכנו ועסקו?
ומי הראשון שצלח את השוק, רחוץ וחפוף עם בגדי השבת והטלית, לעבר בתי הכנסת העוטפים את המרחב, והוא כבר מזמר בליבו -“לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה”.
לאן נעלמו כל הקבצנים, לאן נעלם כל ההמון, ומתי נסגרה דלת הבית האחרונה והכניסה דרכה את אחרוני הסלים?
יד אומן, ניצלה את הנעילה בימי החול, ונטלה דרור לעצמה. ובשבת זו העת בה ניתן להיחשף לעולם האומנות בשוק. תריסי חנויות רבים עוטרו על ידה בציורים שהפכו את השוק לסוג של מוזיאון. כל תריס מספר סיפורו ומבטא רגשות עם מסר ותחושה של קהילה, מסורת וחיים, והיסטוריה דורית. גלריה מרהיבה המחברת בין עבר להווה.
ההפתעה הכי גדולה שמציע השוק בשבת היא חשיפת השמיים שמעליו. תכלת שמיים, אלוהים, ציפורים ועננים. לאן הם נעלמים בימי החול? וקצת מתחתיו של הרקיע, מתחת לענני הנוצה או הכבשים, נחשפות מרפסות ובהן כביסה מתנופפת, מתייבשת ברוח. וכמו מוחאת כפיים לנוכח היום, בו יישאר בה ניחוח מרכך הכביסה ולא יעורב בו פיח האוטובוסים הסמוכים לשוק ואגזוזי ה-Walt. כביסה שתעורר את המתבונן לשאול – מי גר שם? רק נער, כעוף בדמי יער – כפי שכתב יעקב פיכמן ושר יהורם גאון.
סקרנותי גוברת לראות היכן חיו גיבוריו של הספר “אמא קומי” מאת אלדד כהן, סופר שגדל בירושלים. סיפור מרתק ומלהיב על עולמו הייחודי של ילד ירושלמי שתמיד חשב שאביו מת. “אז עכשיו תחשוב שהוא חי, ויש לך חצי שעה לחשוב את זה”, הודיעה לו אימו בוקר אחד. מרגע זה פותח יודה במסע אבסורדי ורב תהפוכות במטרה לפגוש את אביו. מי שמסייע לו במסע הוא סרן אבוט, הלום קרב ממלחמות העבר.
השקט השבתי כיוון ואיפשר לעלות לביתם של יודה ואימו שגרו בדירה קטנה בתוך שוק מחנה יהודה. עליתי במדרגות ביתם, מנסה לקלוט משהו, קמצוץ, שיזכיר לי את העלילה המסעירה והחד פעמית של נער המחפש עקבותיו של אביו הנעלם. חיפשתי ד.נ.א לאפיזודות מסיפור שנכתב בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. ספור אמיתי של משפחה הגרה בשוק.
נראה לי שהניחוח שבחדר המדרגות, המעקה המשופשף ומשהו באוויר לפחות גרם לי להיות חלק מהסיפור. כאילו באתי לבקר ולהיות שותפה לעלילה.
רחוב עץ חיים, האגס, האשכול, הדקל, הכרמל ואחרים ריקים ושקטים. עשרים וארבע שעות יעברו והם יחזרו להיות הומים ורועשים.
השבת הבאה מחכה להם באופק.
