בוקר, תחנת הרכבת הקלה בירושלים. המוני אנשים נדחסים אל הקרונות, מנסים לפלס לעצמם מקום בין הדוחק והעומס. השעון מתקתק, אבל הרכבת הקלה בירושלים מתעכבת, ולא בפעם הראשונה. תלונות על השירות והצפיפות עולות שוב ושוב, אך פתרונות עדיין לא נראים בפועל.
לאורך השבועות האחרונים, הרכבת הקלה בירושלים הופכת מנכס תחבורתי חיוני למוקד של זעם ציבורי. הנוסעים מתלוננים על תדירות נמוכה, עיכובים בלתי צפויים ודוחק בלתי נסבל. "היה צפוף תמיד, אבל עכשיו זה פשוט בלתי אפשרי", טוען אחד הנוסעים. "לפעמים אני מחכה שתי רכבות כי לא בא לי להידחף".
העומס בתחנות גובר, ומי שמצליח להיכנס לקרון מוצא עצמו נדחק בין נוסעים מיואשים. "זו לא רק הצפיפות, זה התחושה שהשירות מדרדר. חלק מהתחנות מציגות זמני הגעה לא מדויקים, או שפתאום זה משתנה בלוח".
האם בשנת 2025, בזמן שבירות באירופה מציגות דגמים מתקדמים ויעילים של רכבות קלות בפרט ותחבורה ציבורית אפקטיבית באופן כללי – הופכת ירושלים לעיר שמשתרכת מאחור ומזכירה כי אחרי הכל מדובר באסיה ולא באירופה?
גורמים בעירייה מסבירים כי מדובר בהתאמות נדרשות בעקבות הרחבת הקווים, אך תושבי העיר מתקשים לקבל את ההסבר. "אנחנו מרגישים שפשוט לא סופרים אותנו," אומר תושב נוסף. "רכבת אמורה להקל על הנסיעה בעיר, לא להפוך אותה לסיוט".
חברת "כפיר", האחראית על הרכבת הקלה בירושלים, מסרה כי נעשים מאמצים לשיפור המערכת ולהגברת התדירות, אך בינתיים הנוסעים ממשיכים לסבול. האם המצב עומד להשתנות? נכון לעכשיו, עבור תושבי ירושלים, הנסיעה ברכבת הקלה היא בעיקר מבחן של סבלנות – ודרושות כמויות גדולות ממנה.
