תשלומי הארנונה בבירה מזנקים אל על, פקחי העירייה מקפידים לבדוק אם העזתם להוסיף עוד כמה מטרים לדירתכם ואם סגרתם חצר לחדר, ולא הודעתם על ההרחבה. חבל שלא באים לתת ציונים ופרסים למי ששומרים על חזות חצר המעניקה לירושלים עוד נופך ותרבות דיור. ישנם בתים לאורך התוואי של רחוב יפו ורחוב אגריפס המהווים פריזמה לחיים המורכבים והיפים בעיר.
רחובות – גשר החיים, נבון, ומיוחס הצפוניים מיפו, חושפים דרכה של חצר וכניסה, סטאטוס חברתי מצב סוציאלי של משפחה, שכונה וקהילה. המבוא אל ביתנו משדר למזדמן מסר: דע לפני מי אתה עומד!
עוד לפני הצלצול בפעמון נצליח לנחש במקצת, מי יפתח לנו. האם זה יהיה קשה יום, קשוח כמו דלת הברזל, ואולי צעירה מסבירה פנים שתלתה כמה אלמנטים אומנותיים בחצר. ואולי הפנסיונרית שסיימה לתלות על קירות כיתתה קישוטי חג ויום הולדת, וממלאה את הריק בחייה, בחצר ביתה. יש שחושבים שירוק, לא משנה איך ומה, העיקר ירוק, תקוע בפחיות של זיתים וחמוצים.
הכניסה אינה רק אזור פונקציונלי אלא גם כרטיס הביקור שלנו לעולם החיצוני. סוג של תעודת זהות למצב סוציאלי וחברתי. חצרות דלתות וכניסות עוברות אודישן. החצר, חדר המדרגות, או הדלת – חושפות בגדול: יש כאן צרות? בעיות כלכליות, משפחתיות או חברתיות? ואולי כאן חיים ברווחה ובשלווה?
הוריי השתדלו לשמור על כניסה ירוקה ומסודרת. גן פרחים קטנטן, מאולתר, אך משמעותי לנפש. עשבי תיבול, בשמים לבית הכנסת וניקיון בסיסי. כך דאגו ליצור חוויה רגשית, המשדרת תחושת חום וברכה. ואנחנו הילדים בילינו זמן רב בחצר. שם פגשנו את רותי, יעקב ועדנה, ושיחקנו "ארץ"/קלס, קפצנו בחבל, ואפילו הכנו שעורי בית.
בעוברי ליד חצרות רחובות היבוק, הגלבוע, אוהל משה, הכרמל ואחרים הנפתחים אל אגריפס, שם בבירור מבינים שדור חדש אימץ אפיונים המביעים תרבות דיור. חצרות מטופחות, מסודרות, נטועות בשתילים וצמחים. אצבע ירוקה מושטת שם לכל פינה והמראה מלבב. אך ישנן גם חצרות אחדות המרתיעות בהזנחה ועזובה. הן משדרות – "אין כוח ואין כסף". אוזלת היד נגרמת מחוסרים רבים המוכרים לכולם.
והדלת – מה היא מספרת? דלת אדומה, אהבה וחום. כחולה, "ברוכים הבאים" ובלי עין הרע. לבנה – אנחנו בעד ניקיון ופשטות. דלת המעלה חיוך , בעלת השלט – "כאן גר בכיף יוסף צורף". וזאת הנטולת שם ופעמון, פשוט מכריזה בדממה: "עזבו אותנו באמא שלכם. אין לנו כוח לאף אחד".
אני נזכרת בשיר של יעקב פיכמן משנת 1922 "אגדה": "על שפת ים כנרת, ארמון רב תפארת, גן-אל שם נטוע, בו עץ לא ינוע. מי גר שם רק נער..".
נער? בארמון?
