הקיר מדבר – מי מקשיב?
בעיר שבה כל סנטימטר רצפה נבדק על ידי ועדה, יש דבר אחד שלא עובר צנזורה: הקיר. גרפיטי בירושלים הוא לא רק ביטוי אמנותי – אלא ראי חברתי נוקב. כשצופים בו היטב, מגלים את הקרע, הפצע, והחלום שמלווים את העיר הזו בכל שכונה.
במהלך חג הפסח, בעוד תיירים הסתובבו ברחובות המרכזיים בירושלים, לא מעטים נעצרו מול קירות שכוסו בציורים, משפטים, ופרצופים מוכרים. לא מדובר באמנות רחוב קלאסית אלא במחאה מתמשכת – לפעמים של יחידים, לעיתים של קהילות שלמות. מסיסמאות כמו "די לגירוש" ועד דמויות של דמויות אייקוניות שצפות מתוך טיח מתקלף – זהו הסאונד האמיתי של העיר.
מאחורי הפילבוקס, מתחת לגשר
באזור התחנה הראשונה, ליד מתחם הרכבת הישנה, ניתן למצוא עבודות צבע שצוירו מול עיני שוטרים – אך לא נמחקו. בשוק מחנה יהודה, ציור של עין אחת בוכה משקיף לעבר עגלת ירקות כאילו לומר: "אנחנו רואים את מה שלא רוצים שנראה".
במזרח העיר, הקירות מדברים במסרים פוליטיים נגד ישראל מתערבבים בהצהרות אהבה לאללה. בעיריית ירושלים מנסים למחוק, אך הקירות חוזרים לדבר מהר יותר ממה שמברשת יכולה לשתוק.
בין מחאה להדרה
גרפיטי בעיר הוא גם כלי של מאבק בין מגזרים – חילונים מול חרדים, שמאל מול ימין, יהודים מול ערבים. אבל הוא גם גשר. לא אחת נמצא קיר שמאחד בין כולם דרך משפט של שלום, או ציור של ילד שמחזיק ביד אחת פיתה ובשנייה רימון.
ירושלים היא לא עיר של פסטיבלים בלבד – היא עיר של קונפליקט, וגרפיטי הוא הספר הלא רשמי שלה. ברגע שכותבים על הקיר, קשה להתעלם. ואולי זו כל הנקודה.
