מי לקח לך את המדרכה? האלימות השקטה ברחובות ירושלים

זו לא אלימות – זה פשוט חוסר התחשבות יומיומי

ירושלים מלאה ברחובות צרים, סמטאות, מעברים רועשים, מדרכות צרות – אבל הבעיה הגדולה באמת היא לא רק תכנון העיר, אלא הדרך שבה תושביה מתנהלים במרחב הציבורי. יותר ויותר ירושלמים מדווחים על תחושת דחיקה: לא פיזית, אלא חברתית.

זה מתחיל במי שמשאיר עגלת סופר באמצע המדרכה, ממשיך במי שחוסם כניסה לבניין עם שקיות אשפה, ומגיע עד להורים עם עגלות שמסרבים לזוז או לבעלי כלבים שמתעלמים מהמדרכה הלא נגישה. אין כאן מכות – אבל יש אלימות שקטה ומתמשכת. אפילו מוזיקה רועשת במסעדה פתוחה שמפריעה לשכנים הפכה לסוג של תוקפנות.

תופעה שמרימה ראש – ואין מי שיטפל

"התחושה היא שהמרחב הציבורי שייך רק למי שחזק מספיק לקחת אותו", אומרת תושבת מרכז העיר. לדבריה, ההתנהגות הזו ניכרת בכל המגזרים – חילונים, חרדים, דתיים, סטודנטים, תיירים. כולם רוצים לעבור – אבל מעטים מוכנים לזוז. גם במרכזי קניות ושווקים צפופים, דחיפות עדינות הפכו כמעט לנורמה.

הבעיה מחריפה דווקא אחרי חגים, כשאזורי מסחר ומרכזי שירות חוזרים לפעול. "ברחוב אגריפס, למשל, אתה הולך בתוך מסלול מכשולים של פחים, שלטים, ארגזים ועמודים. אם אתה עם כיסא גלגלים או עגלת תינוק – תתכונן לסרט הישרדות".

ומה העירייה עושה?

פחות מדי. הפיקוח העירוני אמנם קיים, אבל נראה שהוא ממוקד בהפרות בוטות – ולא במה שמצטבר לתחושת מחנק יומיומית. וזה בדיוק מה שצריך לשנות: לתת עדיפות לאיכות החיים הקטנה, למעברים, למדרכות, לנוכחות תרבותית. לא רק לתשתיות אלא להתנהגות. ייתכן שהגיע הזמן לקמפיין עירוני חדש – כזה שלא רק ינקה את הרחובות, אלא גם את הרגלי ההתנהלות שלנו כציבור.