שתיקה שאין לה טקס
ביום שבו כל המדינה עוצרת לשתי דקות, יש רחובות בירושלים שנראים כאילו עוצרים כל השנה. בין אבני הסמטאות, מתחת למרפסות סגורות ובין דלתות שלא נפתחו שנים, נרקמת שתיקה מסוג אחר – שתיקה שאין לה טקס, אבל יש לה נוכחות.
בצידי הדרך, אפשר למצוא חנויות קטנות, שחלקן כבר זמן מה לא נפתחו, או שנמצאות במנה עם היסטוריה אחרת, שלטים עם אותיות מחוקות למחצה, וספסלים שהעץ שלהם נסדק מרוב שתיקות. לכל מקום יש היסטוריה – לעיתים שקטה, לעיתים כואבת, ולעיתים פשוט נוכחת. כל צעד ברחוב כזה מרגיש כמו דפדוף בתוך ספר שלא נכתב.
עדויות אילמות לאורך הדרך
שדרות ירושלים אינן רק דרך תחבורה – הן עדות למעברים, לגלים של תושבים, לזיכרונות שלא הועלו על הכתב. ביום השואה, כשצפירה עולה מהאופק ונחתכת באוויר הדומם, הרחובות הללו נשמעים לפתע ברורים מתמיד. בית אחד נטוש, חלון שבור, גג ששקע עם השנים – כל אלה מדברים בלי מילים.
ויש גם הסיפורים שלא סופרו: אדם שנעלם, משפחה שעקרה, חלום שקרס. הרחובות זוכרים גם את אלה – בלי אנדרטאות, בלי לוחות זיכרון. זיכרון שמושרש בחומר ובנוף.
מהדהד גם בלי מילים
יש משהו בירושלים שלא מאפשר לשכוח. גם מי שלא עבר טרגדיה אישית, מרגיש את ההד שלה בין הקירות. וכשברקע מתנגנת שירתה של נעמי שמר, או פסוק מתהילים מציץ משלט רחוב ישן, מתערבבים להם כאב ויופי, פצע וחיים.
ולפעמים, דווקא הילדים שמשחקים באחת החצרות – אלה שלא יודעים מה קרה כאן – הם שמפיחים חיים בזיכרון. מבלי לדעת, הם הופכים לחוליה בשרשרת של מקום שנלחם להישאר חי.
לכתבה נוספת על החצרות של ירושלים שחושפות סיפורים –
מאחורי הדלת הכחולה: החצרות הסודיות של ירושלים שנראות כמו ציור
סיפור בלי דובר
כך, גם ללא טקסים או נאומים, הרחובות מספרים סיפור. הם לא נועדים לרגש, לא בנויים לסחוף. הם פשוט שם, כמו עדות אילמת. ביום כזה, כשהכול דומם לרגע – כדאי לצאת אליהם. לא בשביל להבין, אלא בשביל להרגיש.
המרחק בין ההווה לעבר מתקצר ברחובות האלה. לעיתים, ההיסטוריה נושפת בעורף, ולעיתים היא רק לוחשת – אך תמיד נוכחת. במיוחד ביום כזה.
שירים בלי עט
מי שיטייל היום בנחלת שבעה, במורדות רחוב יפו, או בשכונות הקטנות שסביב מחנה יהודה – יגלה שירושלים כותבת שירים גם בלי עט. וכשחוזרים הביתה – השקט נשאר. לפעמים, זה כל מה שצריך.
