רק מי שחי בירושלים באמת יודע: למצוא חניה זו לא משימה – זו אמנות הישרדות. העיר עוברת בשנים האחרונות מהפכה של פיתוח – הרכבת הקלה, שדרוגי כבישים, עבודות תשתית ועומסי תחבורה בכל פינה. כל אלה מותירים שאלה אחת פתוחה – איפה בדיוק חונים עכשיו? האזורים שסובלים במיוחד כוללים את מרכז העיר, רחוב יפו, אזור התחנה המרכזית ושכונות כמו קטמון, בית הכרם וארמון הנציב – שבהן תשתיות מיושנות לא עומדות בקצב הגידול במספר כלי הרכב.
מימין: תירוצים. משמאל: מדרכה
אבל המחסור הלוגיסטי הוא רק חצי מהסיפור. מהצד השני נמצאת תופעה כמעט נטו ישראלית באופייה – החניה איפה שבא. על מעבר חצייה, בצומת, בכניסה לחנות, על מדרכה – ואם אפשר, אז ממש בכניסה לבניין. וזה לא תמיד מחוסר ברירה – לעיתים זו פשוט החלטה. התרבות הזו מושרשת כל כך, שאפילו פקח שיעבור – אולי לעתים יגיד לעצמו, "עזוב, הוא בטח רק לשנייה". מה שמתחיל בהבנה זמנית מול מצוקה תחבורתית, עלול מתישהו להפוך לאט למערכת של עצימת עין.
ברחבי הרשת מופיעים לאחרונה יותר ויותר תיעודים של חניה במקומות מופרכים: חניות כפולות באדום-לבן, רכבים שחוסמים שבילי גישה לנכים, נהגים שמטפסים עם הגלגלים על ערוגות – והכול מלווה בטוקבקים עוקצניים, אבל גם בהשלמה מוחלטת.
ומה קורה במקומות אחרים?
ביפן, לדוגמה, אי אפשר לרכוש רכב בלי להוכיח שיש לך חניה פרטית מסודרת. השארת רכב על מדרכה, ולו לדקה – לא תיחשב רק עבירה – אלא ביזיון אישי. בתרבויות רבות, המרחב הציבורי שייך לכולם, ומי שפוגע בו נחשב כאדם חסר התחשבות קהילתית. בישראל, לעומת זאת, התחושה לעיתים הפוכה: אם לא יתפסו אותך – זה כנראה בסדר.
גם במדינות אירופיות כמו גרמניה והולנד, עצם המחשבה על חניה על מדרכה היא טאבו. האכיפה עקבית, והציבור מבין שהמרחב הציבורי הוא מרכיב יסוד בתרבות האזרחית. כשבישראל אדם חונה על מדרכה ומותיר פתק "רק רגע בסופר", לא מדובר רק באירוע תחבורתי – אלא בעדות לתודעה מרושלת שמערערת את כללי המשחק החברתי.
אולי זה יפתור את הבעיה?
הכתבה שמבהירה איך אפשר לראות אתכם בכל רגע, כמעט:
העיר מצלמת אותך: מה באמת קורה בצמתים של ירושלים?
העיר שייכת לכולם – או רק למי שחונה?
הפער הזה אינו רק ערכי – הוא משפיע על איך שאנחנו רואים את העיר. מדרכה שייכת לילדים, לקשישים, לעגלות – אבל כשהיא נלקחת שוב ושוב על ידי רכב שחונה בזווית יצירתית, זה משדר משהו עמוק יותר: אולי אנחנו מרגישים שהעיר שייכת רק לנו, או לפחות – יותר מאחרים. אולי מדובר בתחושת בעלות על העיר שלא נובעת מזכויות אזרחיות, אלא פשוט מנטילת מרחב בכוח.
והאם זה עומד להשתנות? רק אם נתחיל להתבייש בזה. או אם נתחיל לדבר על זה יותר – ולצלם יותר. כי לפעמים, רק תיעוד אחד נכון יכול להניע דיון שלם על מה מותר, מה אסור – ומה פשוט לא ראוי.
