בבקרים של שבת, כשקווי הלילה כבר פינו את הרחוב והרעש הגדול שכך, יש מקומות בעיר שנותרים פתאום חשופים. כיכר ציון, אחת מנקודות החיכוך הכי טעונות של ירושלים, חוזרת להיות מה שתוכננה להיות – מרחב, שמוביל לעורקים סמוכים. אין מוכרים, אין ויכוחים, אין קפוצ'ון עם קרטון. רק אוויר, אור שטוח, וקצת עייפות באבן.
האריה שבסמוך לכיכר עומד באותה הבעת פנים קפואה כמו תמיד – לא שואג, לא מזמין. רק שומר. ובשבת בבוקר, כשהכיכר ורחוב יפו ריקים והחנויות סגורות, הוא נראה פתאום לא כמו סמל תיירות אלא כמו שומר לילה עייף שנשאר לעמוד גם כשהעיר הלכה לישון.
עוברים מולו שני תיירים – זוג מבוגר, הוא עם תרמיל, היא עם ספר תפילה. הם עוצרים לרגע, מצטלמים מול הפסל, ממשיכים. אחריהם – כלום. אפילו לא יונה.
מרכז העיר ירושלים –
הסמטאות שהתרוקנו מאדם
אבל הריק הזה לא ריק באמת. הוא מציף דווקא את מה שהמקום היה – ואת מה שעדיין גנוז בו: ההפגנות, ההתרגשויות, הוויכוחים, השירים של הנגנים, הזיכרון של כיכר שאי אפשר היה לעבור בה מבלי להרגיש חלק ממנה.
ובשבת אחת, בין שתיקה לצעד, פתאום אפשר לשמוע אותו – את האריה, לא שואג, לא נוהם – רק מזכיר, בלי קול: "אני עדיין כאן. ואתם?".
