קיר אחד בתחנת נבון מציף פצע לאומי – דווקא בשבוע הכי רגיש

שקט צורח מול פסי הרכבת

בין יום השואה ליום הזיכרון, בתחנת נבון בירושלים, ניצב ציור קיר שאי אפשר להתעלם ממנו. על רקע שחור דרמטי מופיעים בזה אחר זה דיוקנאותיהם של חטופי השבעה באוקטובר – חלקם שבו, אחרים עדיין בשבי חמאס עזה. לא רחוק מהר הרצל, בדיוק במקום שבו ייערך בקרוב טקס המשואות של יום העצמאות 2025, הקיר הזה עומד כשתיקה צורחת. לא רשמית. לא בטקס. אבל חד ונוכח.

רכבת, ציור, ותודעה לאומית

הציור ממוקם בתחנת נבון, צמוד לפסי הרכבת הקלה, מקום שבו חולפים מדי יום אלפי נוסעים. אבל בשבוע כזה – בין זיכרון אישי לזיכרון לאומי – אי אפשר לראות בו עוד "קיר אמנות". יש בו שאלה. יש בו מבט. יש בו ייצוג חריף של הטראומה הישראלית שחוצה את כל הקווים האדומים: פגיעה בילדים, חטיפות, גורלות לא ידועים, והמאבק המתמשך להחזיר את כולם.

המשכו של שבוע לאומי טעון

השבוע, עם סיומו של יום השואה, הציבור הישראלי מתחיל לנוע במרחב רגשי חדש: יום הזיכרון הקרוב, שיחל ביום שלישי בערב, כבר מופיע ברקע, ואחריו יום העצמאות. במקום לדבר רק על טקסים רשמיים, יש משמעות גדולה למה שמתחולל גם במרחב האזרחי. הקיר בתחנת נבון, דקות ספורות מהר הרצל, הוא דוגמה מוחשית לכך.

הדיוקנאות שמסרבים להיעלם

אין צורך להזכיר שמות מהציור – הם כבר מוכרים לכל ישראלי. חלקם חזרו, חלקם עדיין מוחזקים, וחלקם – הפכו לסמל. הדמויות מביטות אל העוברים והשבים בשקט, בלי מסר רשמי, בלי סיסמה. אבל יש משהו חזק דווקא בשקט הזה: הוא לא מסביר, לא מתנצל – רק מזכיר.

עדיין יש מי שצריך לחזור הביתה

בשבוע שבו מדינה שלמה מתמודדת עם גלים של זיכרון, ציור קיר אחד בתחנת רכבת מזכיר שעדיין לא סגרנו את המעגל. ועדיין יש מי שצריך לחזור הביתה.