ביום שאחרי יום העצמאות, הדגלים נשארים. אבל לא באותה הדרת כבוד. לאורך רחוב בצלאל, בשדרות רבין ובצומת בר לב, עדיין ניתן לראות דגלים ענקיים תלויים על גשרים, בניינים ואנטנות – אך רבים מהם כבר מצולקים מרוח, חשופים לשמש ונטולי המתח החגיגי שאפיין את תחילתו של השבוע.
הדגל הענק מעל חזית בניין העירייה עדיין נישא ברוח, אך אפילו שם, קרעים זעירים ניכרים לאורך התפרים. בגשר גבעת מרדכי הדגל מתקמט ברוח של סוף אפריל, ומול כיכר ספרא – כמה מהתרנים נותרו עם חוטים ריקים. “זו שגרה כל שנה”, אומרת לירון, תושבת מרכז העיר, “אבל השנה זה מרגיש סמלי יותר. כאילו כולנו מתעייפים מהר יותר”.
כתבות קודמות סיקרו את תלייתם של כ-30 אלף דגלים ברחבי העיר – מבצע לוגיסטי מרשים של אגף שיפור פני העיר. אבל כעת, רגע לפני המעבר ליום הזיכרון ויום ירושלים, יש משהו אפור יותר במראה העירוני. הדגלים נראים כמו שארית של סערה חגיגית.
דווקא עכשיו, כשהחג תם אך עוד לא נמוג, זו ההזדמנות להתבונן במה שנשאר. סמלי הלאום, שפעם גייסו את הרגש, הופכים לדימוי שקט של שגרה עם עקבות חג. השאלה שנותרת פתוחה: מי ימהר להוריד אותם – ומי יעדיף שיישארו, דהויים או לא, כדי להזכיר?