כב באדר א התשפ"ד
2.3.2024
כניסת השבת בירושלים: 17:02
יציאת השבת בירושלים: 18:14
פרשת השבוע – פרשת "כי תישא"
'החטא ועונשו' סיפורו של הגאון פיודור דוסטוייבסקי, בשנת 1866, נועד לעשות לנו ספוילר. כבר משם משתמעת תפישה דתית – לכל פשע יש עונש, לכל עונש יש פשע. כך בפרשתנו; בחטא העגל, העם שנמצא באווירת מחנק, מבוי סתום, דוחק וחוסר שביעות רצון – חוטא לה'.
"וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֨נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ" (שמות, לב', א).
קהל אנשים ענק שמתוך הזעם הגדול על חוסר ההגינות, כביכול, מתוך תחושת חוסר האונים בהמתנה הארוכה והמייאשת, העוול והבושה, הצמיח בבת אחת קנאות וחוסר אונים שסופם הביא לסוג של חורבן.
כל הניסים והנפלאות שנעשו לעם, אירועים מסעירים ודרמטיים ככל שיהיו, לא ישנו את המציאות הפנימית והרגשות של בני ישראל. הניסים הגדולים שנעשו לעם של עבדים והוציאו אותו לחופשי – מחושך לאור – והעניקו לו תורה, אך טרם הספיקו לבנות לו רבדים נפשיים ואמוניים חזקים, איתנים ויציבים.
ניתן היה להוציא את בני ישראל ממצרים, קשה יותר יהיה להוציא את מצרים מבני ישראל. נראה כי מתחת לפני השטח, האמונה והקשר עם ה' עדיין לא התבססו. בפרשת 'בשלח', הם מבקשים לחזור למצרים, לשגרת העבדות, אך גם לשגרה הפגאנית, לתרבות מצרית ואלילית. הם זקוקים לאל שרואים אותו. עוצמתם הרוחנית לא הגיעה לדרגה כזו שאפשר, צריך ומתבקש להאמין באל שאינו נראה. קשה להם לתפוש שישנה וקיימת מציאות אחרת, חיצונית, שאיננה ניתנת לשליטתם. הם עדיין נמצאים בשלב שבו הם מסוגלים לתפוש רק מציאות פיזית הנשלטת ע"י חושיהם.
הדרישה להמתין ארבעים יום וארבעים לילה, כדי לחזות במשה ועימו דבר האלוהים יורדים מההר, נבצרת מיכולתם. באמצעות יצירת עגל הזהב, הם הותירו, כביכול, את השליטה בעולם, בידיהם. הם יצרו את האלוהים וכך העולם נשאר בשליטתם.
זה התהליך הנפשי שעבר העם. ולאחר בניית העגל:
"וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (שם, ד). זאת ועוד; אהרון מכריז על חג לה': "וַיַּ֣רְא אַֽהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַֽיהוָ֖ה מָחָֽר׃ ו וַיַּשְׁכִּ֨ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּֽעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק" (שם, ה-ו).
העם לא עומד בניסיון, חרדת הנטישה הביאה לבגידה, ואז מגיע העונש הכבד.
עצם הרעיון להקים משכן לאלוהים, מעורר אי נוחות אמונית. הרי כבר בראשית עשרת הדברות הוזהרו בני ישראל בחומרה על איסור הגשמת האל (שם, כ', ג-ד), איסור שנשנה שוב ושוב, מיד לאחר מעמד הר סיני:
"וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם׃ לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֨סֶף֙ וֵֽאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם (שם, יח-יט).
המסר חד-משמעי, עליכם להאמין בה' ללא המחשה גשמית-חושנית. להאמין ללא הוכחה, להאמין במה שאינכם רואים ואינכם יוצרים במו ידיכם. העם נדרש לרמת רוחניות עמוקה וענקית, שלפי שעה איננה ביכולתו. הוא עדיין עם נבער, צר מוחין ונעדר ביטחון ונבצר ממנו להאמין ללא הטלת ספק.
ומשום שהאמונה היא סם החיים, ומי שיש בליבו אמונה אינו נותר לבדו, יש סיבה ענקית ליצור עגל זהב. ביצירתו, הם חושבים על עצמם. ומשפסה האמונה, אובד גם המוסר. מה שחסר לעם הוא לא הרצון להאמין, אלא הנכונות להאמין בנסתר ובטמיר. כך נוצר הצורך ליצור את הקדושה במו ידיהם. ליצור מהחומר רוח. העם נמצא ברגעים של אי וודאות, המעוררים בו תחושות לא נעימות. באופן טבעי הוא רוצה להתנער מהן, והוא מחפש פתרונות מידיים. העדר חוסן נפשי והתבהלה האוחזת בו, מגבירה את מצוקתו ומביאה את העם ואת אהרון להתנהגות אימפולסיבית, לה השלכות הפועלות לרעתו.
האם ניתן להבין את העם בחטא העגל?
אם הנטייה להבין את הסיבה להתנהגותם של בני האדם היא תפישת עולם – אפשר להבין, אך חייבים להסיק מסקנות ולהפיק לקחים. אחד מהם – במקרים של מצוקה נפשית, נהייה ערים למחשבות, לצרכים ולרגשות, מבלי לחפש פתרונות מידיים. בראייה בהירה ושקולה יותר, ולא אחוזת פחדים ובהלה, נוכל להימנע מטעויות פטאליות והרות גורל.
והמסקנה ב-ה הידיעה: האמונה באל כי הוא "אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא. לְעֵת נַעְשָׂה בְחֶפְצוֹ כֹּל אֲזַי מֶלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא" (מן התפילה).
על אמונה, חלומות, תקווה ורוח האדם שאיננה נשברת ואיננה מיותרת כותב שאול טשרניחובסקי את שירו "אני מאמין" (שחקי, שחקי):
אֲנִי מַאֲמִין
שאול טשרניחובסקי
שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.
רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;
לֹא בָּרָעָב יָמוּת עֹבֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.
שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.
אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,
אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.
