זה סיפור מהלב על עיתונאית שעבדה מהלב. ציפי מלכוב ז"ל אהבה את ירושלים וראתה בתפקידה שליחות. כל יום היתה שורפת קילומטרז' ברחובות העיר, רבים כל כך הכירו אותה, היא היתה הפה שלהם בבניין העירייה. כשהבירוקרטיה מבאסת, כשלא עונים במוקד העירוני, כשאין עם מי לדבר אם אתה לא מאכער, איזה מזל שיש את ציפי שתמיד זמינה בווצאפ ומגיעה לכל פינה בבניין העירייה. מחייכת לפקידים, קריצות עם קודקודים בשביל לייצג נאמנה את התושבים.
יש משהו באסליות הירושלמית, בדיבור המשוחרר, באישיות הפתוחה, באמיתיות האוריגינלית שנוגע בך עמוק. וציפי שעל אף עוצמתה (מעל שלושים שנה של סיקור עירייה, עוד מהזמנים של טד קולק ז"ל) אהבה אנשים פשוטים, רגילים, עם בעיות אמיתיות. קשישים שהארנונה חונקת אותם בלי רחמים, פועלים שקיבלו קנסות מעצבנים ומטומטמים, וסתם אנשים שלא היה להם חצי יום לעמוד בתור לכעוס ולכסוס.
כי ציפי מלכוב היתה בעצמה אישה רגילה, אמיתית וישרה, כן אפשר להגיד צדיקה. כשחבריה מהברנז'ה פתחו שולחן בלינק, מקסימום אפשר היה לראות אותה עם הג׳מאעה בפינתי. בלי שופוני ובלי קונצים, כל האמת בפנים.
בעיתון שלנו, ידיעות ירושלים, אהבו אותה ושמרו עליה כעל אוצר יקר. כולם התחלפו, פרחו ועפו, ורק היא היתה שם תמיד. את הביפר הרוטט החליף הסמארטפון המעודכן, אבל ציפי מלכוב נשארה תמיד אותה אחת, עם ריח של שטח ומוטיבציה בלתי נגמרת לתת תוצרת.
היו לה המון הישגים. כותרות מהבהבות, ציטוטים בלעדיים, והיא אף פעם לא פספסה כלום. היה לה בנאדם בכל פינה שדאג לטפטף לה חומרים, כי כולם אהבו אותה ורצו לראות אותה מבסוטה.
וכך חלפו השנים ונקפו העשורים. וציפי שהגיעה הנה מיפו בשנות השבעים, כבר היתה פחות ילדה אלא אישה במיטב שנותיה. גם הבריאות כבר לא מה שהיתה, וציפי חלתה.
אבל מותה הפתאומי הכה בכולם.
ציפי? איננה?
היא היתה חלק מהפאזל וחשבנו שתהיה שם תמיד, כמו תחנת הרוח בימין משה, חומות העיר העתיקה והמרחבים המוריקים בגיא בין הינום.
כשההלם עבר החליטו חבריה בידיעות ירושלים לפעול כדי ששמה יונצח. לקרוא רחוב על שם של מישהו, אפילו אם הוא משהו, זה לא פשוט. צריך לעבור ועדה מיוחדת, לעמוד בקריטריונים המדוקדקים. טלפונים לבכירים בבניין לא יעזרו, זאת עבודה מאומצת ואפורה, אבל החברים לא נשברו כי נדבקה בהם הרוח של ציפי והפייטריות של מלכוב.
וביום ראשון זה סוף סוף קרה. בטבורה של העיר, לא רחוק מבניין העירייה, קראו רחוב על שמה. העיר שכל כך אהבה החזירה לה כגמולה. סוף טוב כמו שהיא אהבה, לפעמים חלומות הופכים לרחובות.
