דמיינו לכם עולם בלי מלחמה, בלי חטופות וחטופים, בלי יוקר מחייה: עולם אחר, שייך אולי לחיים של לפני עשרות שנים, מאות שנים. כך נראה חג חנוכה בשכונות החרדיות במרכז ירושלים – גאולה, מקור ברוך, מאה שערים, ועוד היד נטויה.
חנוכיות ניצבות בהמוניהן בכניסה לכל מתחם מגורים – בין אם מדובר בבניין ישן, חצר ברשות הכלל, או מבנה הסמוך לחדר לימודים קטן – חנוכיות מעטרות את הכניסה, בדיוק באופן ובכוונה המלאה בחנוכה – להביא את בשורת האור בפני המתבונן והעובר ושב.
החגיגה סביב החנוכיות הגדולה. שרים את "מעוז צור", בשפת יידיש, אף מילה בעברית, אך שרים את כל הבתים. ולאחרי "מעוז צור" ביידיש, המזמור נמשך, אוסף פזמונים לחנוכה, שעוברים מדור לדור בשכונות האלו, עוברים מאב, לבן, לנכד, לנין, לחימש.
זוהי ירושלים האחרת. במובן מסוים היא תמימה. במובן אחר – אולי תמימה מדי.
אין באירוע הזה מציאות של חטופים וחטופות, אין באירוע הזה מוטיבים אזרחיים, מדובר במערכת חיים בתוך מסגרת דתית השומרת ומשמרת מסורת במלואה, ומתנתקת מהשאר.
צילום: בארי שחר
המחזה מרהיב. אורות בכל כניסה. לא תמצאו פה חנוכיות המודלקות באמצעות נר באופן מאולתר – לא, זוהי הגרסה הלא חרדית, שלא לומר, השיטה החילונית. בגרסה החרדית כל החנוכיות הן שמן. פך השמן החזיק שמונה ימים, וגם כאן תמצאו ברוב המקרים בקבוקון שמן שניצב ליד החנוכייה ומבטיח לספק לה כל הנדרש במשך כל ימי החנוכה.
סביב החנוכיות תמצאו ציבור מתפללים. בין אם מדובר בכמה עשרות תלמידים חרוצים, או קומץ שכנים, או אדם העומד לבדו מול החנוכייה מפני שהגיע באיחור ועדיין מבקש למלא את המצווה.
עולם אחר, ישן, יפהפה מצד אחד, מנותק מהצד השני. מרהיב ומרגש, ומנגד אדיש ובלתי מחובר.
כל מי שמדבר על "עם ישראל", ראוי שייקח בחשבון: לא בטוח שיש "עם" אחד. וככל הנראה, גם לא באותו מרחב זמן.
