ממילא של פעם – וממילא של היום
רחוב ממילא בירושלים היה פעם אזור גבול, אזור תפר, חצוי, בין מערב למזרח, בין עבר להווה. היום – ממילא היא שדרה נוצצת של מותגים, בתי קפה יוקרתיים וחנויות תיירים, שלעיתים נדמה שצומחת בקצב תל־אביבי.
תיירים נוהרים בהמוניהם, פסטיבלים מתחלפים מעטרים אותה בכל חג ומועד, והמקומיים? הם מתחלקים בין גאווה בנראות לבין תחושת ניכור הולכת וגוברת. יש הרגשה, שאולי בלי ששמנו לב, ירושלים מתרחקת מעצמה.
מתי שדרה בינלאומית הפכה להיות ירושלים?
ממילא היא הצלחה מסחרית מסחררת – אין בכך ספק. אחוזי תפוסה גבוהים, אירועים שמתקיימים דרך קבע, ומיקום שאין שני לו. אבל במקביל, המחירים עלו, הדירות להשכרה קצרה השתלטו על האזור, והחנויות הקטנות נעלמו. תושבים ירושלמים רבים חשים שהמקום כבר לא נועד עבורם. אילנה, תושבת רחביה, טוענת כי "פעם היינו באים עם הילדים לראות את החומות ולקנות גלידה. היום זה יותר כמו שדרה בפריז – יפה, אבל לא שלנו".
ההתנגשות בין מסחר, זיכרון וקהילה
במרחק מטרים מהכותל, העיר הזו הפכה למעין 'שאנז אליזה' מקומית – וזה יוצר מתח מובנה. מצד אחד – פיתוח, תיירות, השקעות. מצד שני – תושבים שמרגישים מחוץ לעניינים, ומורשת מקומית שהולכת ונמחקת.
העירייה רואה בשטח מנוע צמיחה – והמספרים אכן תומכים בכך. אבל שאלת הזהות הירושלמית נותרת פתוחה: האם עיר עם עבר כל כך עשיר יכולה להרשות לעצמה להידמות לכל עיר מערבית אחרת?
ומה אומרים בעלי העסקים?
חלקם דווקא מרוצים: "יש תנועה, יש קונים, ויש שקט יחסי". אבל אחרים מצביעים על קושי: שכר דירה גבוה, עלויות תפעול יקרות, וקושי למשוך קהל מקומי. "אני לא בטוח שהירושלמים צריכים את זה. זו לא הקניון שלהם – זה של התיירים", אומר אחד מהם.
סיכום: בין ברכה למסחור
ממילא היא הצלחה כלכלית – ובמקביל, סוג של שבר תרבותי. קשה להתעלם מהעוצמה האסתטית של המקום, אבל גם קשה להתעלם מהשאלה: האם בין מותג ליוגורט, נותר מקום לזיכרון, לקהילה, ולאותנטיות של ירושלים?
