הפח נגמר – והזבל נשאר
ביום שאחרי חג הפסח, ירושלים נראית כאילו חצתה הפגנה המונית. שקיות ניילון מרחפות במדרגות העיר העתיקה, כוסות חד פעמיות דבוקות לאבני רחוב, קליפות חמץ אחרון צמודות לשלטים היסטוריים. מי שציפה לעיר חגיגית גם במוצאי החג – קיבל תמונה פחות אסתטית.
ולא, זו לא בהכרח אשמת העירייה. לאורך השנים הוכח פעם אחר פעם: גם כאשר צוותי הניקיון פועלים במרץ, התנהגות הציבור גוברת עליהם. מדובר בהרגלים – לא רק בזבל.
לא מדובר בתקלה – אלא בשגרה
במרכז העיר, בסמטאות מחנה יהודה וגם ליד אנדרטאות, מונחים קרטונים רטובים, שקיות פתוחות, ומגבונים משומשים. "זה קורה כל חג", אומר תושב שכונת נחלאות. "העיר נראית כמו פסטיבל שנשכח לנקות אחריו – כי פשוט אין לנו הרגלי ניקיון בסיסיים". הבעיה היא לא רק פסח. בכל אירוע המוני בעיר – מחגים ועד מרתון – חוזרת אותה תופעה. המדרכות נראות כמו מחסן זמני לאשפה, והאחריות מתגלגלת בין העוברים והשבים לרשויות.
מה קורה בעולם?
בערים כמו וינה, זורקים אשפה מחוץ לפח? יש קנס. בטוקיו, אדם שישאיר עטיפת שוקולד על ספסל – יתנצל בפני השכונה כולה. בארץ, לעומת זאת, "זה בסדר, מישהו כבר ינקה".
ירושלים היא עיר תיירותית, קדושה, מיוחדת – אך האם היא גם מתורבתת? לא לפי הריח ברחוב יפו. אולי הגיע הזמן להודות: כדי שהעיר תיראה כמו שאנחנו אוהבים לצלם אותה – נצטרך גם ללמוד לחיות בה אחרת.
