כשהעיר נרדמת – הניקיון מתחיל
מיד עם צאת החג, רגע לפני שהרשתות החברתיות התמלאו בתמונות זבל של ירושלים, צוותי ניקיון עירוניים יצאו לשטח. מטאטאי רחוב, רכבי שטיפה, ומפעילי עגורנים לפינוי פסולת – כולם עבדו בלילה שבין מוצאי חג הפסח לבוקר שלמחרת, כדי להחזיר לעיר את צורתה.
אבל גם אחרי מאות שקיות אשפה שפונו, שווקים שנרחצו במים וסבון, ורחובות שקיבלו טיפול יסודי – לא תמיד רואים את ההבדל. שברי קרטונים עדיין נגררים ברוח, שיירים של מזון מודבקים למדרכות, וריח חמץ מרחף באוויר. השאלה המתבקשת: האם הבעיה היא באמת רק לוגיסטית?
לא (רק) עניין של עירייה
ירושלים היא עיר עם עומס אירועים יוצא דופן. בשבוע אחד בלבד – אלפי מבקרים בכותל, מופעים ברחבי העיר, משפחות שמטיילות בכל פינה, ותחבורה ציבורית כמעט מושבתת. תנאים כאלה מציבים אתגר רציני לכל מערך תחזוקה עירוני.
ועדיין, במבט רחב יותר – גם הערים המתוקנות ביותר בעולם לא היו מצליחות לשמור על ניקיון בלי שיתוף פעולה של הציבור. מי שמשאיר קרטון פיצה באמצע מדרחוב לא יכול לטעון שהעירייה כשלה. בתמונה הגדולה, נראה שתרבות ההתחשבות בסביבה פשוט לא נטמעה כאן עדיין.
עיר עם מאמץ – אבל גם עם פערים
חשוב לציין: בשנים האחרונות הורחב היקף הניקיון בירושלים, נוספו תקנים וציוד, והושקעו תקציבים ייעודיים. העירייה עושה רבות כדי לשנות את המציאות, אבל היא לא יכולה לנצח לבדה. כדי להפוך את ירושלים לנקייה באמת – נדרשת אחריות משותפת.
והשאלה החשובה נותרת: האם תושבי ירושלים רוצים עיר מצולמת יפה, או עיר שנראית כך באמת גם בלי פילטרים?
