כל לילה – טרקטור אחר
עבור מי שמעולם לא ניהל משק, גניבה של טרקטור אולי נשמעת כמו סצנה מסרט פעולה. אבל בעשרות יישובים חקלאיים בישראל, מהגליל ועד לכפרים הבדואיים בנגב, זו המציאות. מדי לילה מדווחים חקלאים על עדרים שנעלמים, מחסנים שנבזזים, משאבות מים שנחתכות וציוד חקלאי בשווי מאות אלפי שקלים שלא משאיר עקבות – רק תסכול, ואדמה חרוכה.
בחודש האחרון בלבד דווחו יותר מ־30 מקרים של גניבה חקלאית, אך לטענת גורמים בענף, המספר האמיתי גבוה פי כמה. "לא מדווחים כי אין סיכוי שיטפלו בזה", מספר חקלאי ממרכז הארץ. "השוטרים מגיעים – אם בכלל – אחרי שעות, עושים סיבוב וממשיכים הלאה. בינתיים, אנחנו מפסידים חודשים של עבודה".
לאן נעלמים הכלים החקלאיים?
לפי מקורות במשטרה, חלק מהגניבות מבוצעות על ידי חוליות עברייניות שפועלות בשיטתיות – לעיתים עם מידע פנימי – ומעבירות את הרכוש דרך הגבולות: עזה, ירדן, או סתם שוק אפור בתוך ישראל. ציוד מושבת, מפורק ונמכר כחלקים. במקרים אחרים, הטרקטור חוזר – רק לאחר שמשולמת "דמי שחרור".
לחקלאים ברור דבר אחד: הם לבד. גם עמותות שמנסות להילחם בתופעה – כמו פורום לוחמי הגדר או תנועת השומר החדש – מתקשות להעניק מענה בשטח. "אין אכיפה. אין הרתעה. אין כבוד למי שמפרנס את המדינה", מסכם חקלאי ותיק מצפון הארץ.
תחושת הפקרות
הפער בין עמודי החוק למציאות בשטח הולך וגדל. מי שמנסה להגן בעצמו – מסתכן בהסתבכות משפטית. מי שסומך על הרשויות – מתאכזב. בינתיים, החקלאים ממשיכים לעבוד, לפחד, ולהתפלל שהלילה יחלוף בשלום.
גם הרשויות מודות בקושי
גורמים בתוך מערכת האכיפה מודים כי המשאבים לטיפול בפשיעה חקלאית מצומצמים מאוד. "אין מספיק כוח אדם ואין אמצעים טכנולוגיים בשטח, במיוחד באזורים מרוחקים", מודה קצין בכיר שפעל בעבר במחוז צפון. לדבריו, גם כאשר ידוע על חוליה או דפוס פעולה, קשה מאוד להביא לכתבי אישום בלי ראיות חזקות או שיתוף פעולה של הקורבנות, שחלקם פוחדים להתלונן. "אנחנו נאלצים לבחור בין סוגי פשיעה – ולעיתים החקלאים פשוט נופלים בתיעדוף הלאומי".