לא על הלוח – אלא על המסך
הם באו ללמד, לסחוף, אולי לשנות. אבל במקום לכתוב על הלוח – הם הפכו לשם לוהט בסטורי של התלמידים. מורים ומורות בישראל, אפילו כאלה ותיקים ובעלי ניסיון, מתמודדים עם שיימינג דיגיטלי הולך וגובר: מצלמות נסתרות בכיתה, הקלטות חלקיות, הוצאת דברים מהקשרם, וממים שמתפשטים בקבוצות בית ספריות תוך שניות.
התוצאה: מורים שעוזבים פתאום, בלי מכתב, בלי סיבה רשמית. רק "עומס" או "שחיקה" בתיעוד הפנימי. בפועל, מדובר בתחושת חשיפה, חוסר הגנה מוחלט מצד ההנהלה, ותסכול עמוק מהעדר תמיכה מערכתית.
טיקטוק כמנוף כוח – ולפעמים כנשק
בתוך בתי הספר – במיוחד בערים הגדולות – הפכה אפליקציית טיקטוק לכלי להפעלת כוח חברתי. לא רק בין תלמידים, אלא כלפי דמויות הסמכות עצמן. תלמיד ש"מצלם פדיחה" של מורה, משיג לייקים – גם אם זו הוצאת דברים מהקשרם. מורה שנוזף, מתועד. מורה שמרים קול, הופך לוויראלי. מורה שמבקש משמעת – מואשם בבריונות.
יש גם מקרים חמורים יותר, כמו תלונות אנונימיות בעקבות סרטונים שנערכו. לא תמיד נפתחת בדיקה פורמלית – אבל הנזק כבר נגרם. שמו של המורה מוכפש, ולעיתים הוא לא שב להוראה.
משרד החינוך? עסוק
בקרב ארגוני המורים יש תסכול גדול מהאדישות. "אין ליווי משפטי אמיתי, אין מערך הגנה, אין פיקוח על פרסומים – המורה נשאר לבד מול רשת שלמה", אומרים גורמים בארגון המורים העל-יסודיים. אפילו הנחיות ברורות על צילום בכיתה אינן נאכפות. גם התלמידים עצמם יודעים: כמעט ולא קורה דבר.
כשמורים חוששים אפילו לדבר
חלק מהמורים שנפגעו מהשיימינג מספרים כי גם לאחר עזיבתם, הם חוששים לדבר בפומבי או להתראיין. "אני לא רוצה שזה יופיע בגוגל אם אחפש עבודה בעתיד", אמר מורה לשעבר בתיכון במרכז הארץ. מורה אחרת מספרת כי אפילו הורים פנו אליה בהודעות משפילות אחרי שהתפשט סרטון נגדה, ומוסיפה: "הכיתה לא היתה המקום הכי קשה – מה שקרה מחוץ לה שבר אותי לגמרי".
