בין תחנת הרוח לצלילי היוקרה
התמונה האייקונית של תחנת הרוח של מונטיפיורי, המשקיפה על חומות העיר העתיקה, נחשבת בעיני רבים לסמל ירושלמי טהור – תחילתה של ירושלים שמחוץ לחומות. אך אם תבקרו שם היום, תתקשו להבחין באותה תחושת חלוציות שנשבה פעם בסמטאות האבן. השכונה הראשונה מחוץ לחומות עברה שינוי עמוק – לא רק באדריכלות, אלא גם בנשמה.
מה שהיה פעם חלום ירושלמי של מגורים, צניעות, יצירה יהודית ואירוח, הפך ברבות השנים למוקד של בתי הארחה יוקרתיים, סיורי צילום לתיירים, ובתים שהמחירים בהם עולים הרבה מעבר לחלום של רוב תושבי העיר.
שכונה או גלויה?
בין הסמטאות שחלפנו בהן בילדות – עוברים היום גולף-קארים של מלונות בוטיק, מבקרים עם סלפי-סטיקים, וסדנאות צילום בתשלום. היצירתיות נותרה, אבל הפשטות נמחקה. "משכנות שאננים הפכה למקום שלא מרגיש ירושלמי", מספר תושב ותיק בשכונה. "כבר לא רואים ילדים ברחוב. רואים מדריכים. רואים מצלמות. רואים שקט של כסף".
השילוב בין קרבה לעיר העתיקה לבין ניתוק מהעיר עצמה הפך את האזור למבוקש ביותר עבור משקיעים, תיירים וקונסוליות – ופחות עבור תושבים שיכולים לחיות בו לאורך זמן.
מונטיפיורי היה חולם אחרת?
לפי נתוני משרד התיירות ואתרי הזמנות בינלאומיים, לינה במלון בוטיק בשכונה יכולה להגיע גם ל-2,000 שקלים ללילה בעונה, ויש המעדיפים לשכור את המבנים לשהות פרטית בת חודשים. מתחם 'משכנות שאננים', שפועל מאז 1973 כמרכז תרבות, מארח כיום תערוכות אמנות, פסטיבלי קולנוע והרצאות, ורבים מהאירועים פתוחים רק לקהל מוזמן. העירייה מקדמת במקום פרויקטים יוקרתיים נוספים, אך כמעט ואינה מתערבת בשימור הנוכחות המקומית. מה שהיה בעבר מרחב קהילתי פתוח – הפך לאתר לאירועים סגורים ונוף לצילומים.
התחושה היא של גן עדן פרטי שנבנה סביב סיפור היסטורי שאיבד את אנשיו. אבל ירושלים יודעת להפוך געגוע למנוף. אולי השאלה שצריכה להישאל אינה האם "איבדנו" את משכנות שאננים – אלא האם נוכל להחזיר לה נשמה, גם אם חלקית. עיר שחיה על נרטיבים ורגש – לא יכולה להרשות לעצמה שפנינה כמו זו תהפוך לשמורת טבע סטרילית.
