שבת בבוקר בירושלים. הכבישים דוממים, הקצב אחר, ורק הכיכרות עוד פועמות מתחת לפני השטח. בכיכר ציון, אין הפגנה, אין במה פתוחה, אין אפילו שוטר. אבל הספסלים הירוקים – עשויים דשא סינתטי – לא ריקים.
אנשים יושבים שם. שניים מדברים בלחש, אחד מנמנם, אחד כותב במחברת. לידם – שקיות פלסטיק, בקבוק שתייה, עגלת תינוק הפוכה, שולחן מתקפל. אף אחד מהם לא נראה כמי שממהר.
ויש בזה משהו לא צפוי: דווקא בשיא העידן שבו הכול זז – כאן לא זז כלום. הספסלים האלה, שנשתלו כמו במקרה, הפכו למעין מקלט. הם לא חלק מתכנית אב, לא פרויקט עיצוב נוף. הם פשוט שם – ומי שיושב עליהם, מקבל רגע של חסד.
הדשא אינו דשא. העצים אינם עבותים. העיר אינה שקטה באמת. ובכל זאת, ברגע הזה, יש בה משהו שמזכיר נשימה. לא עמוקה, לא חגיגית. פשוט נשימה של סוף שבוע, של עיר שעדיין יודעת להמתין.
ולפעמים, עצם זה שאנשים יושבים, זה כל הסיפור.
