במרחב הציבורי של ירושלים, ליד תחנת הרכבת נבון המרכזית, ניצב ציור קיר מרגש המנציח את פניהם של חטופים תושבי העיר וסביבתה. ציור זה הוא עדות לתקופה כאובה ולהזדהות הציבורית עם גורלם. אולם, לצד המסר המאחד והכואב, התרחש במקום אירוע מצער ומעורר שאלות קשות, שמזכיר מאבקים אחרים המתרחשים על המרחב הציבורי בירושלים.
פניהם על הקיר: הנצחה ויזואלית בלב העיר
ציור הקיר כולל דיוקנאות של חטופים מוכרים, כמו התצפיתנית קארינה ארייב, ששבה מהשבי. הוא משמש כנקודת התייחסות ויזואלית וכסמל לכמיהה לשובם של כל החטופים. המיקום ליד תחנת תחבורה ציבורית מרכזית מבטיח חשיפה רחבה ומזכיר לאלפי העוברים ושבים מדי יום את גורלם. זוהי דרך עוצמתית של החברה הירושלמית להביע סולידריות ולא לשכוח.
צלקת על הזיכרון: ניסיון ההשחתה ומה שהוא מסמל
לאחרונה, התגלו על ציור הקיר סימני השחתה, שנראה כי כוונו ספציפית לדמותה של קארינה ארייב. מעשה ונדליזם זה, על ציור המנציח קורבנות, הוא מצער ומקומם כשלעצמו. אולם, בהקשר הירושלמי, ניסיון השחתה של דמות אישה במרחב הציבורי מקבל משמעות נוספת וכואבת.
וידאו מציור הקיר המצמרר של החטופים בתחנת הרכבת נבון, ירושלים: צפו במראה ההנצחה הציבורית הכואבת – וסימני הוונדליזם המצערים שמזכירים את המאבק על המרחב הציבורי בעיר (צילום: יולי קראוס)
לא רק ונדליזם: הקשר הכואב להדרת נשים בירושלים
ניסיון ההשחתה, במיוחד אם כוון לפגוע בדמות אישה במרחב הציבורי, מתקשר באופן מטריד לתופעה רחבה יותר הקיימת בירושלים – המאבק על הדרת נשים ועל נראותן במרחב הציבורי. תופעה זו מתבטאת באופנים שונים, החל ממאבקים על שלטי פרסום עם תמונות נשים, דרך ניסיונות להפרדה מגדרית באירועים ציבוריים מסוימים, ועד התנגדות לנוכחות נשים בתפקידים מסוימים במרחב הציבורי.
ויש גם ציור קיר שיותר מחמם את הלב – ברחוב יפו בירושלים
ציור הקיר עצמו, המציג אישה שנחטפה באופן בולט במרחב ציבורי, יכול להיתפס על ידי גורמים מסוימים כ"פרובוקציה". ניסיון השחתתו, במיוחד של דמות אישה, יכול להתפרש מזווית מחקרית ותרבותית כחלק ממאבק זה נגד נראות נשית, וכניסיון למחוק או לטשטש את נוכחותן גם בזיכרון הקולקטיבי המוצג בפומבי. זהו שיקוף כואב של המתח הקיים בעיר סביב סוגיות של דת, מגדר ומרחב ציבורי.
מבט קדימה
ציור הקיר לחטופים בתחנת הרכבת נבון הוא תזכורת כואבת למציאות הביטחונית ולאסון שפקד את המדינה. ניסיון השחתתו מוסיף כאב על כאב ומעלה שאלות קשות על פני החברה הירושלמית והמאבקים הפנימיים המתקיימים בה על צביון המרחב הציבורי ועל מקומן של נשים בו. המאבק להשבת החטופים נמשך, וכך גם הדיון על דמותה של ירושלים ועל המאבקים החברתיים והתרבותיים המעצבים אותה.