השמש חזרה, ובשוק מחנה יהודה היא פוגשת תנועה עירונית בלתי פוסקת: זוגות צעירים עם עגלות ילדים, קשישים שמרחרחים תפוחים, ותיירים שמכוונים את העדשה בדיוק לעבר הדגל שעל קיר הבניין הישן.
הקצב מוכר: שורות של תוצרת, כוסות מיץ, שברי שיחות – אבל דווקא בתוך הרעש הזה, צומחת תחושת שגרה חדשה. חלקית, לא שלמה, אך מוחשית. התור לקפה קצר מתמיד, והעובדה שבעל חנות המשקאות מצחצח את השלט – רומזת אולי שמשהו מתחיל לזוז.
מי שמסתובב כאן בימים האחרונים מרגיש שגם הרחוב עצמו משתנה: פחות התפרצויות כעס, פחות מבטים מתוחים. אולי זה האוויר, אולי אלו הסלסלות, ואולי עצם העובדה שהירושלמים למדו להנמיך ווליום, להקשיב זה לזה מחדש. בירושלים, לא צריך שינוי גדול – מספיק רגע אחד של חסד קטן.
יום חמישי הזה לא מבטיח שקט, אבל הוא מחזיר לעיר משהו מהצבע שהיה שייך לה עוד לפני שלמדנו להבדיל בין דום שתיקה לדומם של אזעקה.
על הנסיך הלבן חצי מטר משוק מחנה יהודה כבר קראתם? התגלה אתמול
