שישי אחר הצהריים, משכנות שאננים. פינה ירושלמית פסטורלית, נוף פתוח לחומות העיר, עצים עתיקים, מבקרים מכל הארץ – ואז גם קרטונים פתוחים עמוסי פסולת, שקיות פלסטיק מתעופפות באוויר, כלי אוכל חד־פעמיים פזורים על הארץ, ופח אחד בודד שלא מסוגל להכיל את כל זה. התמונה שצולמה היא מיום שבת – למחרת – כל זה עדיין עמד שם. באותו רגע המציאות לא רק כללה את הלכלוך, אלא את כל הפער שבין מה שרואים – לבין מה שמספרים.
מדי פעם בחודשים האחרונים מופצות לתקשורת המקומית בירושלים הודעות מטעם העירייה, שלעתים מבשרות בגאווה על "היערכות מלאה לניקיון העיר", "מבצעי ניקיון מתוגברים" ו"רמת ניקיון חסרת תקדים". חלק מהמקומונים בירושלים בוחרים לפעמים לקבל את ההודעות כלשונן – בלי לבדוק, בלי לשלוח כתב, בלי אפילו לשאול תושב. עיריית ירושלים כנראה באמת עושה כל מאמץ – השאלה אם היא עובדת גם בחוכמה, ובעיקר עד כמה היא מבינה את התרבות בעיר ואזורי הבילוי המועדים לפורענות.
תפקידם של המקומונים – או תפקיד עיריית ירושלים?
"היה קשה להאמין למה שאנחנו רואים", אומרת אילנית, שהגיעה לגן עם בני משפחתה. "חשבנו שזו שכונה יוקרתית ושקטה, ושיהיה נעים. בפועל – ראינו זבל מפוזר כמו ביום שאחרי פיקניק בים. וזה פשוט הרס את החוויה".
עמית, סטודנט לתקשורת שצילם את התמונה, מציין: "הרגע שצילמתי היה ממש שקט, והיו אנשים בודדים בסביבה, אך לא היה איש ניקיון בשטח, לא ביום שישי ולא בשבת. אני עובר פה הרבה – זה חוזר על עצמו לפעמים. מה שמרגיז זו לא רק ההזנחה, אלא איך התקשורת מציירת את התמונה ההפוכה בכל מיני פרסומים. מה שראיתי בעיניים – לא הופיע בשום כתבה".
עולם שלישי בציר אולי הכי פקוק בירושלים – וידאו מדרך חברון: בכתבה הזו
לא מעט ירושלמים מעלים תהייה: איך יכול להיות שדווקא בשכונה שמוגדרת כאתר תיירות בינלאומי, וביום שיש בו תנועה ערה של מבקרים, אין נוכחות עירונית שוטפת? והאם ייתכן שהשקט של חלק מכלי התקשורת המקומיים, שניזונים מהודעות יח"צ, מסייע בהחלקת התחושה הציבורית?
וכאן עולות שאלות עמוקות יותר – על תפקידה של עיתונות מקומית, ועל הגבול בין שיתוף פעולה לבין התמסרות. בעיריות רבות אחרות בישראל – למשל באשדוד – קיימת עיתונות עירונית בועטת, שמצליחה לעיתים לעצור מהלכים עירוניים או לחשוף מחדלים. בירושלים, לעומת זאת, לא פעם נדמה שהמקומונים ממלאים פונקציה אחרת: להנגיש את השלטון המקומי לציבור, אבל פחות – לערער אותו.
"לא ביקשנו שהכול יהיה מושלם", אומרת אילנית, "אבל לפחות שלא יספרו לנו סיפור בזמן שאנחנו רואים את ההפך קורה. תנו לנו את המציאות – לא את הפנטזיה".
