זה תלוי לאן מביטים בירושלים. מצד אחד – דגל ישראל מרהיב באורכו, יורד מקצה בניין גבוה בממילא ועד לרצפה. מצד שני – אותו דגל עצמו מונף בשקט אבל בעוצמה, באחת מהתקופות הכי שנויות במחלוקת של החברה הישראלית: מלחמה מתמשכת, חטופים שטרם שוחררו, שיח פוליטי רווי ותחושת קוטביות גוברת. האם מדובר במחווה של אחדות או במהלך שמבקש לעצב תודעה?
חוקרים כמו ד"ר נועם יורן, שעסקו במרחב התודעתי של מדיה וסמלים, מצביעים על כך שכאשר סמלים הופכים לחלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי – הם מתחילים גם לעצב את האופן שבו אנחנו מרגישים.
התמונה הזו לא יוצאת דופן בירושלים. בחודשים האחרונים הוגדל היקף הדגלים בעיר – לא רק באירועים רשמיים אלא גם על מבנים פרטיים וציבוריים, בגשרים, בבניין ספרא של עיריית ירושלים, לאורך מסלול הרכבת הקלה ובכניסה לעיר. ההסבר הרשמי הוא חיזוק הסולידריות. אך יותר ויותר תושבים – רובם ברשות בלבול מול נושא המלחמה, וברשות כעס בנושא החטופים – מעידים על תחושת אי־נוחות, ש"לא נעים לא להזדהות".
"זו לא כפייה", אומרת נועה, סטודנטית למדע המדינה, "אבל זו סביבה של רגש מאוד מדויק, מאוד חד־צדדי. ולפעמים אני שואלת את עצמי – איפה מותר לי לשאול שאלות?".
למה כביש בירושלים מייצר סכנת חיים גדולה, ולא בגלל תאונה? בכתבה הזו
דגל הוא סמל. אבל כמו כל סמל – כשמניפים אותו בכל פינה, הוא מפסיק להיות פרטני והופך לרקע. דווקא אז, השאלה היא לא מה הוא מייצג, אלא למה אנחנו צריכים אותו כל כך הרבה עכשיו.
