לא מדובר בטרנד ולא בצעד חינוכי מתקדם – אלא בכורח המציאות. יותר ויותר הורים בירושלים מחליטים לוותר על שירותי הצהרון העירוני, ומעדיפים לקחת את הסיכון שהילדים יישארו לבד, או יעברו לאחריות סבים וסבתות, רק כדי להימנע ממה שהם מכנים "מערכת ריקה מתוכן". שיחות עם הורים חושפות דפוס חוזר: תחושת החמצה, חוסר אמון, והכרעה קשה בלב יום העבודה.
"אנחנו לא מחפשים מופעים או אטרקציות", אומרת רוני, אם לשני ילדים בשכונת גילה. "אבל מה שאנחנו מקבלים זה פשוט כמעט כלום. הילדים מדווחים על ימים שחוזרים על עצמם, פעילויות מצומצמות או בכלל לא. הם יושבים, מחכים, אוכלים משהו חיוור – ואז פשוט יושבים עוד. זה לא שירות, זו שמרטפות דלה שמבוססת על השהייה בלבד".
(הכי טוב שתשאירו לילדים סלסלה עם תותים מתוקים במיוחד: מאיפה? בכתבה הזו)
לצד הצהרונים העירוניים, קיימות בעיר גם מסגרות פרטיות – אך העלות שלהן גבוהה יותר. הפער במחיר הופך את הבחירה של רבים למוגבלת, אבל גם אז – ההורים שוקלים מחדש את סדרי העדיפויות, מפני שגם הצהרון הפרטי איננו תמיד בגדר פיתרון שייחשב ל"מציאה גדולה".
בגיל 7 עם מפתח – כך נראה פתרון ביניים ירושלמי
"אני לא יכול להרשות לעצמי את הצהרון הפרטי", מספר דוד, אב לילד בכיתה ב' בדרום העיר. "אבל גם לא מוכן שהבן שלי יבלה שלוש שעות כל יום בתחושת ריק. בסוף, הוא הולך ברגל לבית של ההורים שלי, שם יש לפחות סבא שמחכה עם אוכל חם. זו לא מערכת חינוך, זו מערכת הישרדות".
הבעיה איננה רק באיכות – אלא גם באמון. הורים מתארים חוויות של פניות שלא נענות, שאלות שנותרות באוויר, וחוסר שקיפות בסיסי. התחושה – שגם אם הצהרון בטוח פיזית, הוא לא בטוח רגשית ולא תורם למרכיב של צמיחה.
בשנים האחרונות העירייה שדרגה חלק מהמתקנים והצהרונים הפועלים בשיתוף עמותות – אך מבט רוחבי על ירושלים מראה תמונה מקוטבת. יש שכונות עם תכנים סבירים וצוות קבוע, אך בשכונות רבות, הצהרונים נראים כאילו שורדים על אדי תקציב – ועל הרבה רצון טוב, איכשהו.
"אני כבר לא מרגישה אשמה כשהבת שלי פותחת לבד את הדלת ב-14:00", אומרת מרים, אם יחידנית מצפון העיר. "עשיתי חשבון: היא תהיה לבד שעה, תאכל משהו בבית, תקרא קצת. עדיף לה ממה שהיא חוותה בצהרון. היא חזרה פעם אחת ואמרה לי, ‘אמא, לא אכלתי כי האוכל לא היה כל כך טעים'. זה שבר אותי".
רעבים או עייפים? עדיף כבר ללכת הביתה
המגמה הזו לא נשארת בגבולות השכונות בלבד. בשיחות עם אנשי חינוך ומנהלות בתי ספר עולה כי גם בתוך המערכת עצמה קיימת תחושת תסכול. מורים מתארים מצב שבו התלמידים חוזרים למחרת עם עייפות או חוסר מיקוד, חלקם עם טענות על רעב, ואחרים – פשוט עם תחושת ניתוק. "הצהרון אמור להשלים את יום הלימודים, לא לשבור אותו", אומרת אחת המורות, "אבל בפועל, זה הופך לפעמים לסדק ברצף החינוכי".
(פיקניק קטן בגן השושנים המשודרג – בכתבה הזו)
עיריית ירושלים מצידה מדגישה שוב ושוב את המאמץ להפעיל צהרונים זמינים ונגישים לכל ילד, אך המציאות בשטח מורכבת הרבה יותר. הפיקוח רופף והתכנים לעיתים גנריים לחלוטין. בסופו של דבר, כמו במקרים רבים, מי שמשלם את המחיר הם הילדים עצמם – שחוזרים מדי יום לצהרון שלא באמת מלווה אותם. אז ככל הנראה עדיף אפילו לפתוח דלת ריקה לבית, שבו ימצאו צלחת אוכל שתמתין לחימום, ופעילות משחקית יותר עשירה ומגוונת, עד שההורה יגיע.
