באפליקציה אנונימית שבה מתקיימות שיחות קוליות רב-משתתפים, מופיעות בימים האחרונים תמונות של חטופים ושל שורדי שבי לצד שיח לועג שמנהלים בני נוער. התמונות מוצגות על המסך בזמן אמת, והשיחות מתנהלות סביבן.
בחדרי השיחה נשמעות בדיחות על רעב ועל מחסור באוכל, אזכורים חוזרים לאוכל מקופסאות שימורים והערות על מראה גופני רזה וחלש. חלק מהמשתתפים מחקים בקול מצבי מצוקה, אחרים מגיבים בצחוק, והדברים נמשכים ללא כל ניסיון לעצור או לשנות את הטון.
בין השמות שעולים בשיחות נמצא גם שורד השבי הירושלמי רום ברסלבסקי, לצד שורדי שבי נוספים. ההתייחסות אינה נעשית בהקשר חדשותי או עובדתי, אלא כחלק משיח חופשי, לעיתים מזלזל באופן מרושע לחלוטין, שמתקיים מול התמונות המוצגות באפליקציה.
גם כאשר על המסך מופיעות תמונות של שירי ביבס ושני בניה, כפיר ואריאל, שנרצחו בשבי בעזה, השיח בחדרי השיחה נמשך באותו אופן.
אפליקציה אנונימית ולעג לשורדי שבי – למה בני נוער צוחקים על טראומה?
התופעה הזו אינה מקרית ואינה ייחודית לאפליקציה אחת. האנונימיות מסירה כמעט לחלוטין את תחושת האחריות. כאשר אין שם, אין פנים ואין השלכות, האמירה הקיצונית הופכת לקלה יותר, והגבול המוסרי נדחק הצידה.
אצל חלק מבני הנוער פועלת גם קהות רגשית. חשיפה מתמשכת למלחמה, לחטיפות ולמציאות הקשה סביב השבי בעזה אינה תמיד מעמיקה אמפתיה. לעיתים היא מייצרת ניתוק, וציניות הופכת לכלי התמודדות.
לצד זאת קיים ממד ברור של דינמיקה קבוצתית. בתוך שיחה מרובת משתתפים, הקצנה מתגמלת. מי שצוחק חזק יותר, מי שמרחיק לכת, זוכה לתשומת לב. מי שמנסה לעצור או למתן – נבלע. כך נוצר מרחב שבו הלעג הופך לנורמה, גם כשמולו מוצגות תמונות של אנשים אמיתיים.
יש כאן גם אלמנט של כוח. לעג לשורדי שבי, לאנשים שעברו חוויות של חוסר אונים קיצוני, מאפשר תחושת עליונות רגעית. זהו מנגנון מוכר בהתנהגות קבוצתית אלימה, גם כאשר היא מתרחשת במרחב דיגיטלי ולא פיזי.
האפליקציה עצמה אינה ממציאה את התופעה, אך היא מאפשרת לה להתקיים בלי בלמים. ללא פיקוח, ללא תגובה וללא נוכחות בוגרת, גם טראומה לאומית הקשורה לשבי בעזה הופכת לחומר גלם בשיחה יומיומית – והקו בין חופש ביטוי לאכזריות מיטשטש במהירות.
