באזור התעשייה עטרות שבצפון ירושלים, בין מחסנים, משאיות ומפעלים, התקבלה השבוע החלטה דרמטית: בית המשפט לעניינים מקומיים נענה לבקשת עיריית ירושלים והוציא צו סגירה מיידי לעסק שפעל כתחנת מעבר לפסולת, ללא רישיון, תוך גרימת זיהום אוויר חמור ומתמשך.
הצו ניתן לאחר תהליך משפטי נרחב, שהתבסס על מסמך בן למעלה מ-200 עמודים שהוגש מטעם העירייה. הבקשה לוותה בראיות חמורות לפגיעה מתמשכת באיכות האוויר – ובבריאות התושבים והעובדים באזור. לפי העירייה, מדובר בעסק שהתעלם מאזהרות, שימועים ופגישות, והמשיך לפעול בניגוד לחוק גם לאחר אכיפה חוזרת.
המרחב התעשייתי כקו חזית סביבתי
המאבק בעטרות הפך עבור עיריית ירושלים לסמל רחב יותר – לא רק אכיפת רישוי עסקים, אלא הגנה על הזכות הבסיסית לאוויר נקי. בשנים האחרונות השקיעה העירייה עשרות מיליוני שקלים בשדרוג האזור, מתוך מטרה להפוך אותו לפארק תעשיות מודרני, מסודר וסביבתי. לצד זאת, החלה פעולת הסדרה שקטה מול עסקים נוספים שפועלים ללא רישוי סביבתי תקני.
(אולי עיריית ירושלים יכולה להתערב גם בזה? אדם חי התמקם למגורים בקבר עתיק בגן העצמאות, כולל ריהוט – כאן)
בכירים בעירייה טוענים שהמאמץ משתלם: מדידות איכות האוויר בעטרות הראו ירידה ניכרת בחלק מהחומרים המסוכנים באוויר, ויש מגמה מתמשכת של שיפור. אך עדיין, כל תחנה פיראטית שממשיכה לפעול – עלולה לשבש את התמונה.
עטרות, אוויר ועתיד תעשייתי
מחקרים עדכניים מראים כי זיהום אוויר באזורים תעשייתיים פריפריאליים נוטה להיפגע מתת-פיקוח ציבורי – מה שמוביל ל"אי צדק סביבתי". כלומר, האוכלוסיות שנמצאות בסמוך למוקדי התעשייה, לרוב מוחלשות יותר, הן גם אלו שסופגות את הפגיעה הבריאותית.
דו"ח של המשרד להגנת הסביבה מ-2024 מצא כי תחנות מעבר לפסולת, בעיקר כשאינן מורשות, פולטות חלקיקים מזהמים שעלולים לחדור למערכת הנשימה ולגרום לעלייה בשיעור התחלואה הכרונית בסביבתן.
(אז האם הסירחון הכללי ברחבי ירושלים הוא מזיהום אוויר, או אולי מההשפעה החזקה של הבואשית? לפעמים זה גם וגם – למשל כאן)
במילים אחרות – המאבק על עטרות איננו מקומי בלבד. זהו מבחן לעיר שלמה: האם היא מסוגלת לאזן בין פיתוח כלכלי להגנה סביבתית אמיתית? ירושלים של 2025 אינה מתמודדת רק עם פקקים, פוליטיקה ודיור – אלא גם עם אוויר. הקרב בעטרות הוא לא עוד סיפור על צו סגירה לעסק סורר, אלא סימן לשאלה עקרונית יותר: איזו עיר אנחנו בונים, ומה שואפים שננשום בתוכה. כי בעיר שבה תחנת פסולת יכולה לפעול חודשים בלי רישיון – השאלה איננה רק משפטית. היא סביבתית, מוסרית, ולגמרי אישית.
