בעולם שבו כדורגל הפך לגשר בין עמים, דתות וזהויות – ירושלים נותרה מאחור. שחקנים מוסלמים משחקים לצד נוצרים באירופה, לצד יהודים באמריקה, והקבוצות המובילות משלבות כל מי שמביא יכולת. אבל בעיר שנושאת סמל אוניברסלי – יש מועדון אחד שעדיין שם גבול. בית”ר ירושלים, הקבוצה הבכירה של העיר, לא הביעה עניין אפילו באחד מהשחקנים הכי מבוקשים בליגה – במקרה, שחקן ערבי.
הכדורגל, שאמור לאחד,
הפך בירושלים לסמל של הפרדה.
חמודי כנעאן: אחד השמות החמים בשוק – אבל לא עבור כולם
כנעאן, בן 25 ממג’ד אל־כרום, שיחק במשך חמש עונות במדי מ.ס. אשדוד, הבקיע 33 שערים בליגת העל, והיה חלק מסגלי הנבחרת הצעירה והבוגרת. בקיץ 2025, שמו עלה כמועמד בשתי קבוצות בלבד – מכבי חיפה והפועל באר שבע. בסופו של דבר חתם בבאר שבע, במה שנחשבת להעברה משמעותית.
(אולי זה המחיר שישלמו בית"ר ירושלים – ירדן שועה למכבי?)
אבל בבית"ר ירושלים – לא הייתה כל התעניינות.
ייתכן שזה מקרי. ייתכן שלא.
אבל בעיני רבים, התחושה שזו לא סתם החמצה – אלא המשך של תבנית ידועה.
'טהורה לעד': מסר שעדיין קובע מדיניות
הסיסמה שנכתבה ביציעים של בית"ר – "טהורה לעד" – לא נעלמה. היא שורדת בלחש, בלחץ, ולעיתים גם בקביעת מדיניות בפועל. במשך שנים, אף שחקן ערבי לא חתם בקבוצה, גם כאשר היו כיוונים מקצועיים רלוונטיים.
לחץ אוהדים, ובפרט מהארגון לה פמיליה, שימש לא פעם כמחסום בפני שילוב.
כשהספורט נכנע לקיצוניות – ההפסד כבר איננו רק ספורטיבי.
הדרה סמויה שמקרינה על העיר כול6ה
כשהמועדון המוביל של עיר כמו ירושלים נמנע מבחירה בשחקן ערבי – גם אם לא במפורש – המסר עובר. ירושלים אמורה לשקף גיוון, חיבור, פתיחות. אבל במגרש הכדורגל המרכזי שלה, נבנית חומה אתנית ברורה.
ומה שנראה כמו שיקול בסגל – מתפרש בציבור כסירוב עקרוני.
(מהרצח בירושלים עד לחיסול בעזה: סוף למסלול הדמים של אבו סנינה)
במקום גשר – רק עוד קו שבר
כנעאן, שחקן אהוד, מוכשר, ישראלי – לא נבחן כאופציה בבית"ר.
לא בגלל הרמה.
ככל הנראה בגלל השם.
ואם בירושלים של 2025 שחקן ערבי עדיין לא נתפס כבחירה סבירה – הכדורגל הפסיד.
אבל גם העיר.
כולנו.
